תרים ת'ראש תראה פרפר

חופים הם לפעמים געגועים לנחל,

ראיתי פעם חוף

שנחל עזבו,

עם לב שבור של חול ואבן.

והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול

להישאר נטוש ובלי כוחות,

ממש כמו חוף.

גם הצדפים,

כמו חופים, כמו הרוח,

גם הצדפים הם לפעמים געגועים

לבית שתמיד אהבנו.

אשר היה ורק הים,

שר לבדו שם את שיריו,

כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.

חופים הם לפעמים געגועים לנחל,

ראיתי פעם חוף

שנחל עזבו,

עם לב שבור של חול ואבן.

והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול

להישאר נטוש ובלי כוחות,

ממש כמו חוף.

לא משנה איך זה יגמר, אנחנו לא ננצח.

כי מה שהם עשו לנו, ואיך שהם טבחו בנו- אין שום דבר שיכול להפוך את הקערה..

הדבר היחיד שאפשר זה להחזיר קצת את הכבוד האבוד שלנו, ולטבוח בהם בכל מקום שהם, בעזה, ביו"ש , בערים המעורבות, בלבנון ובכל מקום שהם יעיזו רק להרים טיפ טיפה את הראש..

אז אולי נחזיר קצת מהכבוד האבוד של עם ישראל.

אבל לנצח? בסבב הזה הפסדנו בגדול..

ברגע שנתחיל גם לתקוף ולא רק להתגונן אולי גם ננצח..

היא הופכת את החביתה, והריגוש בתוכה מבעבע..

היא יודעת שעוד מעט אתיישב ליד השולחן, וברגע שהיא תגיש לי את ארוחת הבוקר תתחיל המשימה (או "התחרות" כמו שהיא קוראת לזה).

אני מתיישב ליד השולחן, הסלט כבר נמצא שם, גם המלזג, הסכין והקנקן מיץ.

היא מעבירה את החביתה לצלחת, ומגישה לי אותה, השעון מתחיל לדפוק

היא נכנסת מתחת לשולחן, אני עם חולצה בלבד, והיא יודעת שהיא חייבת לגרום לי לגמור לפני שאני מסיים לאכול, זאת ה- תחרות.

אם היא תצליח, היא תוכל לבקש בקשה, כל דבר שעולה לה בראש..

ואם היא תפסיד, היא יודעת שהיא תקבל עונש, וזה הדבר האחרון שהיא רוצה.

אני מתחיל לאכול, לוקח ביס ראשון, ומרגיש את הלשון שלה מסתובבת סביב הזין שלי. מתחילה ללקק, להרטיב אותו..

אני לוקח את הזמן, נהנה מהמתח שלה, חותך לאט את החביתה, מכניס לפה, מסתכל למטה לראות את העיניים שלה מסתכלות עלי בזמן שכל הזין שלי בפה שלה.

אין מראה יותר מחרמן מהעיניים המתחננות לגאולה כשכל הזין בתוך הפה.

אני ממשיך לאכול, מרגיש את הזין מתקשה יותר ויותר,  היא יודעת שלא נשאר לה הרבה זמן.

היא מתחילה להעביר את הלשון על הזין שלי כשהוא בתוך הפה שלה, זה כלכך מחרמן.. היא מתחילה לזיין לעצמה את הפה, מכניסה ומוציאה מהר, תוך כדי שהיא משחקת לי עם הביצים.

הזין שלי כבר עומד לגמרי, דרוך ומוכן, ואני מתלבט כמה מהר לסיים את הסעודה, ומחליט להמשיך בקצב שלי..

חצי חביתה כבר נגמרה, וגם חצי סלט, אין לה עוד הרבה זמן..

היא מגבירה קצב, גם עם הלשון, וגם עם האצבעות על הביצים שלי.

היא יודעת את העבודה, היא טובה בזה..

אני נאנח תוך כדי האוכל, והיא מחייכת לעצמה כי היא יודעת שהיא קרובה לנצח.

אני מקבל החלטה לשחק הוגן, ולא מגביר קצב, למרות שזה מאוד מפתה..

אני מרגיש את השפיך עולה במעלה הזין שלי, מוכן להשפרצה, ובכל רגע שאחליט אני יכול לגמור בעצמה. בינתיים אני משהה אותו.

נשארו לי 3 ביסים, אני לוקח אחד,  ואומר לה עם הביס בפה " יש לי עוד 2 ביסים ואת מפסידה"

היא מוציאה את הזין שלי מהפה שלה, ומתחילה למצוץ לי את הביצים, ותוך כדי משפשפת את הזין עם 2 הידיים שלה. נוגעת איפה שצריך לגעת.

אני לוקח עוד ביס , ועוד אחד ביחד איתו, מרגיש שאני ממש ממש קרוב לגמור. 

כשאני באמצע ללעוס את הביס האחרון, היא מכניסה את הזין שלי עמוק לפה שלה, ועושה מה שהיא עושה עם הלשון ואני מתחיל להשפיך לה בתוך הפה..

הכללים ברורים, כל עוד לא בלעתי, וגמרתי, היא המנצחת

היא בולעת הכל, בחיוך ענק, של מנצחים, היא כלכך גאה בעצמה.

אני גם גאה בה מאוד, ושואל אותה "מה תרצי בתור פרס?"

והיא עונה את התשובה שאני יודע שהיא תענה כי אני מכיר אותה כלכך טוב - " אדוני אני מבקשת שתזיין אותי בתנוחה המיוחדת שלנו כמו שרק אתה יודע".

אני מחייך ומהנהן לה והיא מרגיש על גג העולם.

וגם אני.

עוד ילד, 

עוד ילדה,

עוד אמא

עוד משפחה

עוד חייל

או שניים

או שלוש

או מאה

או אלף

והדבר העיקרי שמעסיק אותי כרגע זה איך חורטים את הסיפור הזה חזק וכואב בלב שלנו שלעולם לא נחזור למציאות ה"נורמלית" והרגילה עם החיים הסטנדרטים שניו לפני, ולעד נזכור וננצור את הקורבנות בליבנו ובמעשינו ולא נעשה שוב טעויות שעלו לנו דם יקר מדי...

אם לא ננקום את הרצח והאונס וההשפלה של העם שלנו, באכזריות שלא ברא השטן אפילו- אין לנו פה טיפת זכות קיום..

וכל יום שעובר רק מוכיח יותר ויותר שלא מגיע לנו לחיות ולהיות פה.. כי בעולם אין מקום לנמושות.

חושב המון מה לכתוב ואיך לשחרר את הרגשות הטעונים, 

ואין מילים שיכולות לתאר אפילו קצת את ההרגשה..

אז אני בוחר לשתוק, לשמור בפנים, עד שאתפוצץ או אתנפץ..

מכיוון שמופיע לי "דתי" בכינוי, 

אוטומטית אצל לא מעט מהאנשים פה מוצף הרגש של "אוכל חינם, פרזיט, מיושן"

וזה מאוד מבאס ששופטים בלי לדעת ובלי לנסו  אפילו להבין..

אני לא מכיר הרבה אנשים שמשלמים יותר מיסים ממני, ואני חושב שגם פה אני משלם מס הכנסה יותר מרוב האנשים, ובכל זאת אני "אוכל חינם ומשתמט שחי על חשבון החילונים"

מעצבן מאוד..

זהו פרקתי, חג שמח.

למי פה היה בלוג בישראבלוג?

זה רק בעיניים הדוסיות שלי, או שבאמת הכלוב פורח בתשעת הימים?

תחייכי, זה יפה לך, זה עושה לי את היום.

אם פתאום, את נרדמת, תחייכי גם בחלום.