אני ממעט לצפות בטלוויזיה, אולי בגלל זה אני רואה בשידורים דברים שאחרים לא שמים לב אליהם. היום בחדשות ערוץ 10 הייתה כתבה על משפחות שעוזבות את אחד מהיישובים שם בעזה. ליוו שם כמה משפחות במשך שבוע.
אחת מהמשפחות, בעלת חנות המכולת השכונתית, הותירה בי את הרושם הכי חזק. צילמו אותם מקרוב, מתחבקים. שמתי לב לעד כמה הידיים שלה לא מטופחות.
אני בטוח שכשהיא הייתה צעירה היו לה המון חלומות. היא חלמה להיות נסיכה, היא ציפתה לאביר על הסוס הלבן, בטח רצתה לבלוע את העולם.
והיום, היום הידיים שלה לא מטופחות.
כשאנחנו קטנים, צעירים, יש לנו חלום. יש לנו חלום להיות דמות מאיזה סרט, יש לנו חלום שהאישה שאיתנו תהיה כוכבת קולנוע. המציאות לא כזאת.
חומרי הניקוי גומרים לנו את הידיים.
כשאנחנו צעירים אנחנו רוצים לאכול את כל העולם. שום דבר לא יעצור אותנו. כשאנחנו מתבגרים רק אנחנו עוצרים את עצמנו.
החיים הם לא כזה שוס גדול, אולי יש לנו חירויות אבל אנחנו עבדים בדיוק כמו שהיו אבותינו. אין לנו את היכולת לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. אף אחד לא אומר לנו מה לעשות אבל אין לנו ברירה אלא לעשות.
ונגמור עם ידיים לא מטופחות.
לפני 19 שנים. 5 באוגוסט 2005 בשעה 19:34