לא ממש חייתי בשנתיים האחרונות. הסתובבתי, אכלתי, יצאתי קצת לבלות, זיינתי לפעמים ואפילו קצת הובלתי. אבל זה היה כמו מת חי מהלך. זה לא שזה לא היה כיף. היה לי כיף אבל זאת לא הייתה אותה תאווה של פעם.
חשבתי שזה אבד לי אבל היום ראיתי שזה עדיין שם. כמו לרכב על אופניים, זה לא משנה כמה זמן לא רכבת, כשאתה עולה על אופניים אחרי שנייה אתה רוכב בבטחה.
התקשרתי אל הילדה שהתחילה איתי לפני כמה ימים. נורא שימח אותי שהיא זכרה אותי. ושוחחנו, השיחה זרמה כמו השיחות שהיו לי פעם. היה בי משהו נינוח ולא לחוץ, הרגשתי בטוח, גיליתי עניין אבל לא הייתי להוט מידי. והיא הייתה שם לגמרי איתי בשיחה. צחקה מכל בדיחה (ויש לי חוש הומור דפוק, האמינו לי), זרמה עם כל נושא שיחה שהעליתי.
היא נורא יפה הילדה הזאת. מסוג הנשים שמסובבות מבטים ברחוב. תמיד אהבתי נשים יפות, יש משהו קוסם בלהתעורר בבוקר ולראות פרצוף מושלם מונח על הכרית לידך. לראות את העיניים נפתחות וחיוך רחב של שביעות רצון אומר לך בוקר טוב. לא מכיר דרך טובה יותר להתעורר, לא חושב שיש מחמאה גדולה יותר לאגו וממש התגעגעתי לתחושה.
לא קבעתי איתה, אני חש שאין מה למהר.
זה כאילו מעולם לא חדלתי לרכב.
לפני 19 שנים. 1 בספטמבר 2005 בשעה 20:48
