ערב שבת ואני בבית הכנסת. התגעגעתי לכאן, הלובן והקדושה והמנגינות תמיד גורמים לי להרגיש נקיה, לפחות מבחוץ
אני מתפללת וזה החלק האהוב עלי בתפילה ואני מרגישה את השקט הנעים הזה ופתאום
אתה בא אלי, משתלט שוב על המחשבות שלי ופולש גם למקום הכי נקי שיש לי, ואני מיד מרטיבה את עצמי מתחת לשמלה ופתאום כל המילים מקבלות משמעות אחרת ואתה נמצא בכולן והמחשבות המטונפות שלי זורמות בתוכי כמו נהר גועש
ולרגע אני מתבלבלת מבוהלת נבוכה ורוצה לברוח ממך, אבל אני לא. הפסקתי לברוח ואני נושמת עמוק ואחרי רגע זה עובר ואני מתחילה לרצות אותך גם כאן
וזה מרגש אותי כמה שזה אסור וחילול ותועבה ואיך אתה חודר למקום הכי טהור שלי ומלכלך אותי בתוכו וכמה זה מגרה אותי שהטומאה מתערבבת בקדושה ושהראוי והנכון נצבעים בגוונים חדשים ואני רוצה עוד
והתהום שפעורה בין הסערה שמתחוללת בתוכי לבין השקט שרואים בי מבחוץ גורמת לי להסמיק ולהתנשם ולהזיע
ואני באמת מתפללת. איתך ועם המחשבות שלי ועם הסערה הזו והרטיבות שמציפה אותי ואני מצליחה לשחרר ולא נלחמת בזה
ופתאום אני מבינה שזו אולי הפעם הראשונה שכל כולי נוכחת בתפילה שלי והאמת שלי חשופה בתוכי ואני מרגישה שלמה וראויה ולא מנסה להסתיר ולהתחבא וגם לא להבין איך זה בכלל הגיוני (כבר למדתי ממך שזה לא חייב להיות)
ואני פשוט מודה לאלוהים
עליך
ולך
