"תגידי, את טיפשה?"
הבטן שלי מתכווצת ואני מגמגמת ומתבלבלת כי אני לא טיפשה, באמת, אני יודעת שלא
(לפחות ידעתי פעם, לפניך)
גם, תמיד כולם אמרו לי שאני חכמה ואינטליגנטית ואני באמת מבינה מהר וזוכרת ויודעת ופחות מ-100 זה כשלון אז לא יהיה אצלי ותמיד מצטיינת כי חייבת להיות
וגם, להיות חכמה זה הכי חשוב אצלנו כי עם יופי לא הולכים למכולת וכשתהיי זקנה מה ישאר לך חוץ מהשכל שלך עד שגם הוא יגמר, אז תהיי חכמה וגם משכילה ולכי תהיי רופאה או עורכת דין (חס וחלילה) ואם לא אז את סתם מבוזבזת ובכלל, נשים דעתן קלה אז אל תהיי קלה (רק שרמוטה, אבל זה לפעם אחרת) פשוט תהיי חכמה ותשתקי
אז תמיד הייתי חכמה ואהבתי את זה בי
ואפילו אהבתי להתנשא על טיפשים שהם כאלה ואפילו לא מודעים לזה וקצת לקנא בהם קנאה מתנשאת כזו, כי להיות טיפש זה קל ופשוט ואין שכל אז אין מיליון דאגות ותסבוכים שיש לי בכמויות כי אני כזו חכמה ומורכבת וזו אני, לא?
אז לא
לא איתך
כי איתך אני טיפשה
"כן, את טיפשה"
(תגיד לי את זה עוד עוד עוד, בבקשה?)
כי כשאני איתך השכל שלי כולו נעלם ולוקח איתו את ההיגיון והיכולת לחשוב ולהבין, הם פשוט יודעים שכרגע אין להם מקום אצלי אז הם הולכים לחפש מקום אחר להיות בו בזמן שאני כולי מלאה בך והמחשבות שלי מתאדות ונשאר לי רק מוח ריק מלא בצמר גפן ורוד שמרחף בחלל ומכיל בתוכו רק תמונות סוטות ונואשות ורעבות של כל מה שאני וצריכה וחולמת ומשתוקקת שתעשה לי
אז, תגיד לי שוב
"את תמיד טיפשה איתי"
וזה שורף נעים לי בלב ובכוס ואני יודעת שאתה צודק אבל כרגיל גם רוצה להתווכח כי אני לא באמת טיפשה, זה רק איתך, אבל בעצם רק איתך אני אני באמת, אז אני באמת טיפשה?
ואני מנסה להילחם בזה, כי מי רוצה להיות טיפשה, רק טיפשה אמיתית ואני לא, הרי, וככל שאני מנסה ומתאמצת יותר ככה אני מתרחקת והשכל שלי כבר נעלם לגמרי ולא רוצה לחזור ואני טובעת בטיפשות הזו שהיא אני עכשיו ואני מתביישת במה שזה עושה לי בגוף ובלב ובכוס הנוזלי שלי
(וכמה עלוב זה שכל מה שאני רוצה בעולם זה שתמשיך להגיד לי כמה אני טיפשה ולא מבינה כלום ולא יודעת ולא מועילה ולא שווה בכלל וסתם כלום בשבילך, כי מי בכלל צריך טיפשה כמוני ומה אני יכולה כבר לתת לך שאין לך)
והלוואי שהיית מרשה לי לגמור עכשיו כי אני ככה קרובה ורטובה ובוערת רק מלכתוב את המילים האלו
טיפשה כזאת
