כשהוא שם לב שהתרחקתי ומרגיש כמה טוב לי בלב ובכוס ורואה איך אני עפה על החלומות שלי ושאני מחייכת לעצמי כל בוקר אז לפתע הוא מרגיש כמו כלבלב נטוש וחושש ששכחתי אותו ומתעורר בו דחף בהול להגיע לביקור
אז הוא מתגנב בשקט בשקט ומשתחל לי לתוך הלב ומגשש בתוכי ומחפש את המקום הכי שביר שנכון לו להיות בו והוא נח שם ומחכה לרגע המתאים
וכשמגיע הרגע הוא פשוט נעמד לו ועוצר הכל ומשתק את הגוף שלי ולא מאפשר ללב שלי לנוע קדימה כי הוא חוסם את האופק ומשאיר אותי במקום מתבוססת במחשבות מכאיבות על ציפיות מנופצות ואכזבות מלבלבות ורק אחרי שהוא מוודא שהרגליים שלי דבוקות לרצפה בלי יכולת לזוז
הוא גדל ומתנפח ומתעצם עד שהוא מתמר מעליי כמו הר ענק ושחור שמאיים לבלוע אותי לתוכו והוא מצמצם אותי ומגחך עלי ועל התקוות הפתטיות שלי והופך אותי לחסרת אונים מולו והוא ניזון מהחולשה שלי וככל שאני קטנה ומבוהלת הוא גדול ורעב יותר והוא שואב אפילו את הפירורים הקטנטנים של ציפייה שנשארו עלי ובתוכי
והוא מריח את ריח הניצחון ומתחרמן מהבהלה שלי ומזהה את המבט שלי שמציץ אחורה כשאני שוקלת מה הדרך הכי מהירה ושקטה לברוח ואיך להרים ידיים ולהיעלם ולהפסיק להילחם בו כי שנינו יודעים שאין לי סיכוי מולו אז הוא פשוט ממתין בסבלנות לסימן שנכנעתי ולצעד הקבוע שלי אחורה, והנה עוד רגע הוא יוכל לחגוג את נצחונו ולשמוח לאידי
אבל לא.
אני כבר לא אני של פעם
אני כבר (כמעט) לא מפחדת ממך
אתה כבר לא שולט בי (רק הוא, שמעת?)
ולא אתן לך לנצח אותי יותר
אז תתרגל להפסיד
חתיכת בנזונה פחדן
