מישהו פעם אהב אותי ככה
אני המישהו. אני אהבתי אותך ככה סתם.
ככה סתם כי את חיה נושמת, מסתכלת, אוכלת, שותה, מושכת, נושכת, קטנה יפה.
כמו שהיום כבר בקושי רואים
אני לא האמנתי באהבה, לא האמנתי בנו, לא האמנתי בהבדלים. וגם את לא.
את וניל אני מריר. את זורחת אני שקעתי. את מרגישה אני יודע.
אבל אני הטיפשה לא רציתי לקחת
אני כל כך צריך לקחת, אני כל כך צריך לעשות את זה,
אני חייב להפסיק. אני חייב להבין. אני חייב לשנות.
את החיים שהציע שרצה להגשים
180⁰ זה לנצח מוגבלות. אבל אני לא יודע לנצח אותה.
קשה לי להפסיק לאונן. אז אותה?
ואני הטיפשה לא הקשבתי ללחן
אם החיים היו השיר הזה הייתי עוצר הכל והולך לישון איתך עוד לילה אחד לפחות. אני לא מצליח לישון. אפילו לא לילה אחד.
לפחות.
כי רציתי לטעום מהכל בחיים
אני רציתי אני יודע.
אני לא יכול לשנות את הצד הזה שבי.
אבל טעמתי מהונילה.
והיא הכי מתוקה בעולם.
פרידה. 2025.