לפני 10 חודשים. יום חמישי, 17 באפריל 2025 בשעה 17:33
Befog - סיפור אמיתי משולב פנטזייה
"befogged, has befogged, is befogging, befogs
עִרְפֵּל; בִּלְבֵּל"
דודו - שם בדוי, קוראים לו בכלל מנשה (אל תגידו שאמרתי)
בין ערביים 5 וקצת, רק לפני שעתיים וחצי היית במקום שהשתיקה יפה לו. הרוותי אבן צמאה במים צהובים על קיר עזוב בשטח שראה ימים יפים יותר, כנראה. כשדודו צעק מאחורה ש"מחפשים אותך בקשר יוצאים החוצה".
מצחקק בליבי, כמות הפעמים ששמעתי את זה, ולבסוף מתגלה כמו טבילה ונכנסים חזרה, כל פעם מחדש.
והופ לא צריך את אריאלה, חצי שעה אחר כך עם הרכב בש.ג וחיוך בטוסיק כי שם מחייכים שעושים פוזות.
אני נכנס לבית, חמצן אביבי מקדים את הריח של אוכל. השיר "פרפרים" של בנאי, ברקע מהחדר.
"בייבי גירל, אני בבית"
1.. 2..
אני שומע אותך שרה. בתוך הוייב שלך, הספייס, ה"חבל שאת לא שומעת ומעיפה אותי להתקלח כי עכשיו אני אתמרח עלייך עם כל הפודרה של ציר זיבי הקופצני."
אני מוריד את הנשק והנעליים, והולך לחדר, המוזיקה מתגברת בכל רגע, אני פותח אותו בשקט.
את יושבת על הרצפה, עם חולצה טריקו שחורה שלי מהמסלול, המכנסיים הלבנים שאני אמרתי שהם שקופים ואת אמרת שאני מדמיין.
את שרה את המילים של השיר ועושה קול שני שממיס לי את הלב למילים. ו"השירים והסיפורים נכנסים לי לתוך הנפש פנימה". רוח אביבית מהחלון מעיפה לי את הכובע מהראש, ואת הדף שאת מציירת עליו בטושים הזוהרים שקניתי לך כמתנת יום הולדת באמסטרדם.
אני נכנס פנימה ומוריד את הדיסקית, שהדפסת לי שקיבלתי את הדרגות, עם התמונה שלנו, וזורק שינחת לידך.
את קופצת כאילו ראית נחש, והחיוך שלי נמרח על הפרצוף והטוסיק ביחד, מאז שלימדתי אותו לחייך הוא לא מפסיק.
את קולטת מה נחת לידיך ואת מסתובבת בבהלה, ואני יודע שעם האוברטינקינג שלך והמוח מנוע v10 שלך את כבר חושבת איך את קוברת את הגופה בחולות של חולית.
את קופצת בבת אחת משמיעה צרחה חנוקה וזורקת את הלורד, ובצעד וחצי שלעולם לא הצלחתי לעשות בכדורסל את על הידיים שלי בחיבוק שהוציא לי את כל האוויר הרעיל שנשמתי בשבוע האחרון.
את שותקת, ואני שותק, ואנחנו מתחבקים, נצח שנמשך על לפחות .. 2..3..נצח.
"התגעגעתי אליך דאדי". לב נמס
"התגעגתי אלייך בייבי". לב נמס
"תראה מה ציירתי" אניי מתרחק משלולית הלבבות שלנו, משאיר אותה על הרצפה, אחר כך נאסוף נשמור ליום סגריר, אני הולך אחריך.
"תראה, זה אתה על סוס" כאביר, עם חרב ומגן, בתקופת ימי הביניים, כמו מתוך סרט אירופאי על גדלותו של מלך אנגליה.
היא באמת אמנית מדהימה.
מסוק מעל הבית מחליף את הסוס בהאמר ופתאום אני כמו מול מראה, עולות לי הדמעות, אני הגיבור של התרופה שלי.
"זה מדהים בייבי גירל, אני כל כך גאה בך"
"דאדי? למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה, אני מתרגש מגאווה, את הילדה הכי מוכשרת שיש, ואת שלי, נכון?"
"אני לא של אף אחד אני שלי"
"נכון, בייבי גירל, אבל את הילדה הקטנה שלי נכון"
"לא" היא מחייכת את החיוך הזימתי הזה שלה.
"מה זה??? בואי לפה"
היא מתחילה לרוץ לכיוון הדלת ואני רץ אחריה, אני חצי צעד תימני והיא אצלי בידיים, אבל שתרוץ, גם ככה כל פעם היא מגיעה לספה.
היא רצה לספה ואני אחריה, מתקפלת כמו כדור על הכורסא שלי.
אני פושט את חולצתי, מתכופף אליה "את יודעת מי הגיעה לבקר?" היא מצחקקת בתגובה ומרחיקה את הגוף שלי ממנה.
"מפלצ.." הצחקוק מתגבר "ת הדג" היא כאילו מנסה להיבלע לתוך הספה "דוגיםםםם", ואני מתחיל לדגדג אותה בכל אזור שמוגדר רגיש בגופה המדהים, והצחוק שלה עוטף את הבית ברוח של תקווה, ושל אושר, לא צריך שום דירה ושום טכניון ושום תואר ושום רכב ושום דבר. הצחוק הזה שלא מפסיק להתגלגל כמו שהידיים שלי לא מניחות לה לנשום, הצחוק הזה שיהיה הרינגטון שלי מתי שאני אזכור להפעיל הקלטה ולא להנות מהרגע.
"מה מפלצת? את צריכה ללכת? לילדות שובבות אחרות? תחזרי שאני אתקשר אלייך תוך דקה? את לא רצינית איתי עכשיו!, טוב ביי" ומפסיק לדגדג.
הצחוק פוסק יחד איתו.
נראה שברגע אחד כל הרוע חזר לעולם.
אני עוטף אותה, מגן עליה מפניו, מפני הגופות שנשארו על פני ציר זיבי ואני השארתי שם את הפיסה האחרונה של התמימות שלי.
אני מרים אותה כאילו הייתה תיק, כאילו הייתה כדור ומעמיד אותה ליד הקיר, תופס לה את הגרון ומצמיד אותה אליו, בא כאילו לנשק והולך אחורה, מבטה צמא, החוסר אונים מתחיל לטפס. שפתיי נוגעות בשפתיה ונושך את השפה העליונה ומתרחק מנשיקה.
"ילדה של מי את?"
היא לא עונה, בולעת רוק ופותחת את הפה, כאילו צמאה לעוד, איך מבט יכול להיות כל כך תמים וכל כך סקסי באותן הזמן? .
מסובב אותה ותופס את צווארה, מחזיק בגופה מרחף בצווארה עם שפתיי, מטיילות במקום המוכר להם ביותר. מתקרב לשפתיה שוב, כמעט מרחף כמעט נוגע, "של מי?"
"שלך דאדי" לוחשת
"לא שמעתי"
ובקול צנום וצמא, "שלך דאדי שלי".
יד אחד עובדת יד אחד מלטפת, ראשה על כתפי פותח את כפתור המכנס ומוריד אותם למטה.
מפשיט ממך את המכנס ואז את החולצה.
הייתה שנייה, אולי שתיים, כשלפתע מצאת אותך על ידיי מרחפת באוויר על ידיי בזמן שאני לכיוון המקלחת.
אני פותח את הזרם. נותן לו להגיע לרמת בישול 4 בספר התבשילים.
סבל בשבילי, עונג בשבילך.
מושיב אותך על הכיור ומסתכל על הבחורה היפה שאת.
"אגן עלייך בכל מחיר"
"אבל מפלצת הדגדוגים הייתה פה דאדי"
"היא חברה"
" אני שונאת אותה!"
"נקרא לה שוב?"
"לא דאדי!" היא מצחקקת ומשליחה את ידה ספר להילחם ספג להגן.
אני תופס במותניה ומצמיד אותה אליי
"כמה התגעגעת אליי?"
"אתה הדאדי שלי, אני לא הפסקתי לצייר אותך"
"את מבטיחה להראות לי הכל??"
היא מהנהנת ומבטה זומם.
אני תופס בצווארה, יד אחד במותן יד אחת בעורפה מקרב אותה, מצח אל מצח, אף אל אף, אסקסימוסים אנו וזה אזור מחייתינו.
מתקרב עם שפתיה, וכמו בטלפתיה בתזמון מדויק, מתקרבת גם היא אליי, ולשונותינו נפגשות עוד לפני השפתיים.
אני אוסף אותך בנשיקה, והנשיקה אוספת אותי, כמו מרכיבה את השברים שהשארתי מאחור.
שפתיה נעימות לי, ומבטה רך. מגעה מטמטם.
בזמן שאני מרגיש את אדי המים המבעבעים אני באומץ תופס אותה ומרים אותה עליי ונכנס איתה תחת לבת הרי הגולן.
אני מנשק אותה תחת המים מגן עליה מגשם האש, ידה מלטפת את גבי מחזירה אותו לאיתנו.
אני משחרר את אחיזתי, והיא כמו מהרגל יורדת על רגליה, שפתיה הלחות מנשקות ברטיבות את אזור חלציי, שאת תחושתה אני מרגיש דווקא יותר מאשר את רטיבות המים.
היא תופסת את איברי בשתי ידיה, שבו תאי הדם שלי מבצעים מעין תחרות להגיע לאזור הגולדן רינג. נותנת לו דחיפה קלה כלפי מעלה והוא חוזר כלפי מטה כקצה סרגל מקפץ היוצא מן השולחן.
והנה לשונה מטיילת על הזין שלי, מעבירה בי זרמי חשמל. שמקפיצים אותו יחד איתי כמו חשמל סטטי, שפתיה נעצרות על כיפתו, ולשונה חגה עליו במעגלים.
אני מסתכל מטה על הילדה היפה שלי כשהיא עוטפת אותי בפיה, ומכניסה אט אט את כולי לתוכיה, ומוציאה באותו הפרק הזמן.
אני תופס את שיערה בשתי הידיים, כאילו היו שם שתי קוקיות דמיוניות, מצמיד לקיר הקרמיקה, ומתחיל לזיין את פיה, נותן לה את כל כולי, משתמש בפיה להתנתק מהמציאות, ולהתחבר לאחת שהיא כל עולמי.
היא משמיעה רעשי חניקה, ואני משמיע רעשי עונג, כשאפה נוגע בבטני בזמן שאני מצמיד אותה עד הסוף, הזין שלי בתוך הגרון שלה, ומוחינו נשלחו לעננים יחדיו משחקים שם במחבואים, בלובי בין גן עדן לגיהנום.
אני תופס את ידיה ומרים אותה אליי ומצמיד אותם מאחורי גבה, ידי השנייה מפסקת את רגליה וממששת את רטיבותה, מעבירה אצבעות מסקרנות על הכוס שלה, מפסקות את שפתי הכוס כמו היו פלחי תפוז, בזמן שאני מחדיר את האצבע השלישית לתוכה.
ביד השנייה אני תופס את הזין ומניח בשפתיה הכוס שלה, אני מושך בשיערה ומתחיל לחדור.
גובה מחבק, ממוטט, מכניס את הלחץ שבגופי לשוק טוטאלי, ממנו הוא יצא מחר שהיום החדש יגיע.
אני מכה בגופי וחודר עמוקות כשאני מזיין את הבייבי גירל שלי. כמה יפה היא שהיא מגלגלת ככה את עיניה, לא יכולה לדבר.
"של מי את?"
"שלך דאדי"
"את אוהבת את הזין של דאדי?"
"אני... אוהבת רק את... הזין שלך.. בעולם"
התנשפותיה מתערבבות עם גניחותיה, שאני מגביר את קצב הזיון, נותן לה לבוא אליי,
אני מרים את רגלה הימנית ותופס אותה באוויר,
ביד השנייה אני תופס את הציצים המושלמים האלה, לוליא היו סופגניות היו נמכרות בהון תעופות.
"כן, אני אוהב לזיין אותך בייבי גירל"
"אל תפסיק... לזיין אותי...לעולם, אני הרכוש שלך.. תשתמש בי דאדי שלי"
אני מרגיש אותי מתקרב, "בואי אליי, תגמרי לי על הזין"
אני מרגיש את כלי הדם מתרחבים אצלי ואצלה בו זמנית,
היא מתנשפת ולפתע גונחת. צועקת את שמי, אני ממשיך בשלי עד שאני יוצא החוצה, מוריד אותה לרצפה ושם יד מכוונת על מצחה.
היא מביטה בי ובאיברי, תופסת בו ומתחילה לשפשף, היא מוציאה לשון ומתרוממת לכיוון הזין שלי, מצמיד את קצה הלשון בקצהו.
אני מרגיש את גמירתי מטפסת במעלה האיבר.
עד שאני מתפוצץ, מתיז את נתזי הזרע על פניה ובתוך פיה.
מוחי חזר מהטיול לרגל המאורע, אך נתקע בטיל שעף לחלל, רגליי רועדות וגופי מבקש שהרגע הזה ייימשך לנצח.
העיניים שלי מגולגלות שאני מתיז את נתז הזרע האחרון.
אני פותח את עיניי.
I got befogged. העונג, הערבול חושים, הערפל במקלחת נדמה שמאדי חום גופינו יותר מאשר מאדי המים.
עיניי, פוגשות את עיניה והמחזה הכה מדהים, כשהיא מכוסה בכל הזרע שלי בפרצוף נחקק במוחי לעד.
"בייבי את מדהימה"
בתגובה היא נעמדת, ומחבקת אותי תחת זרם המים, נותן להם לשטוף את פניה ואת איברינו.
אני מחבק אותה בחזרה.
"טוב שבאת הבייתה.
אל תלך דאדי"
"אני כאן בייבי גירל"
