מסע אחר

האמת שכבר אספתי את השברים. ארזתי אותם במזוודה והשלכתים אל מעבר ל.... . אפילו את זיהותי שיניתי ניסיתי לעצב לי דמות אחרת, הפוכה, מתנשאת משהו... האמנתי שאני מחוסן מעצמי שקווי המגננה לא ייפרצו שוב. נאיביות.
נפגשנו באמצע של סתם. מן פגישה מקרית שנוצרת בין נחשול לנחשול בפרצי הזרימה של החיים. נעמדתי הבטתי מהופנט. היא זיהתה את מה שאני עוד לפני שהגיתי את שמי. "חחח" צחקה לעברי מיד ידעתי מה אתה. הבטחון שלה הותיר אותי המום. מילותיה מחושבות מקומצות כאחת שיודעת ארכה של מילה מהי. הראתה לי את הדרך חזרה אל תוכי. שוב אני נשאב אל המסע המייסר שוב אני חוזר להשלמה והידיעה של מה שאני. שוב עוטפת אותי השלווה של ההכרה וההשלמה. היא תומכת נותנת לי את הכח להבין שאין מקום אליו אוכל לברוח מעצמי. בכל מקום אמצא את ה"אני" שלי הולך איתי בהוויה אחת.
"אתה סובל נפשית ופיזית ואתה אוהב את זה כי זוהי השלמות שלך" היא מסבירה לי בתובנה. אני מהנהן אני יודע שאולי ואולי אצליח להערים על עצמי לעולם לא אוכל לרמות אותה. היא קוראת אותי ככלי פתוח. היא תשתמש בי כשהיא תרצה ואני אלמד להיות נכון לקראת הרגע ההוא. רגע ואולי מעט יותר אך רגע שייגמר בכל מקרה מהר.