חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כאן הוא המעבר החד הבלתי הגיוני הזה מעצב לשמחה וההיפך. החיים על זמן שאול, החיים עם תזכורת תמידית למה עברנו, למה אנחנו כאן וכל הניסיון למחוק את זה יוביל אותנו לאבדון.
רק לפני שבוע ציינו את יום השואה, הזכרנו את שיא הרוע האנושית שנסתה להשמיד אותנו אבל לא הצליחו. השנה נחצה את מניין ששת המיליונים במדינתנו האהובה ואני חושב כל יום על הניצחון הקטן שלנו.
כמעט כל בני משפחתי עלו השמיימה דרך התנורים באושוויץ אבל אנחנו עדיין כאן והנקמה של סבא וסבתא שלי היתה הקמת המדינה והולדת דור חדש. הדור החדש נקם ברשעים כשנלחם על קיום המדינה והוליד אותנו, הדור השלישי לשואה.
אני לא הייתי חייל גיבור ולא נלחמתי באוייב אבל ראיתי את המוות מתפוצץ לי מול העיניים וחוויתי אותו כחלק משגרת החיים פעם אחר פעם. זה היה בבתי קפה ליד הבית שלי, זה היה בתחנות אוטובוס שעמדתי בהן מאות פעמים, זה יכל להיות בדשא שישבתי בין שיעורים או במועדון שביליתי בו מאות פעמים, אבל אני כאן והבאתי ילדים לעולם, זאת הנקמה שלי !
אתמול בערב תליתי עם הילדים, בהתרגשות דגלים במרפסת. הדגל שלנו, שיש כלכך הרבה אנשים שבזים לו ואוהבים לשרוף אותו, או לדרוך עליו וגם לדחוף אותו לישבנם, הם לא יכולים עלינו !
ואז ישבנו ביחד כולנו לראות את טקס המשואות והייתי גאה בעם שלי שמורכב מאוסף מיוחד של אנשים, עדות, צבעים, טעמים, ריחות ודעות. על במה אחת עמדו יהודים, ערבים, דרוזים, אנשי אקדמיה ופשוטי העם, עולים ישנים, עולים חדשים, צברים... איזו תערובת מופלאה של אנשים, כאלה שהייתי רוצה שיהיו חלק ממני.
בסוף הטקס שרנו כולנו את התקווה והצמרמורת השתלטה על הגוף והנפש שלי. לא משנה כמה פעמים אני אשמע את ההמנון שלנו, לא משנה אם זה בטקס רשמי כזה, בטקס בבית ספר, בהענקת מדליות לספורטאים, תמיד אני אחווה את אותה התרגשות. ולשמוע את הילדים שלי שרים בגאווה כל מילה ומילה נותנת לי את הכוח להמשיך בדרך שלי, נותנת סיבה טובה לקום בבוקר ולשמור את כל הזכרונות שלי מהעבר ולייצר זכרונות חדשים.
אני בטוח שכל מי שכבר לא איתנו, מסתכל עלינו עכשיו בגאווה. אנחנו כאן כדי להישאר ואל תנסו למכור לי דרכון זר, גם לא שכלכך רע כאן כי לא... יש הרבה מה לתקן אבל טוב כאן, נפלא כאן ואין לי, פשוט אין לי שום מקום אחר בעולם !