הקורונה תפסה את כולנו בסוג של הפתעה מוחלטת. אנשים שלפני חודשיים אמרו "זאת רק שפעת", היום מדברים אחרת ומנגבים את הדם שזרם ומלקקים את הפצעים.
מודה שהביגוד הזה עבר עלינו דיי בשלום ואפילו, אפשר לומר שדיי נהנינו מהמצב. שנינו עברנו לעבודה מהבית, היא עבדה בלי הפסקה כהמשך ישיר לעבודה שלפני. אני "עבדתי" מהבית וכמעט לא יצאתי כי הבוס המדהים שלי סירב לסכן את הבריאות ובעיקר דאג להמשך קיום המשפחה שלי ולא היתה פגיעה כי בסחפו של דבר הכל בוצע על הצד הטוב ביותר.
אז ביליתי כל היום עם הילדים. עם הגדולה עשיתי שיעורים ושלחנו למורה מלא סרטונים ותמונות לפי בקשתה ובינינו היא רק הרוויחה מכל הבידוד הזה והשתפרה בצורה מדהימה בקרירה ובכתיבה. הקטן העסיק את עצמו ממש יפה ובשאר הזמן ניהל חברות מדהימה עם אחותו (נרשמו יחסית מעט מקרים שדרשו התערבות של כוחות הביטחון למנוע מכות או רצח בתוך המשפחה).
היה כיף להיות אבא במשרה מלאה. להכין שלוש ארוחות ביום, כלים, לפקח על סידור הבית והתעלמות מהבלאגן שהחביאנו "מתחת לשטיח". היה כיף לבלות איתם, לספר סיפורים, לשחק משחקי קופסא, או סתם לקשקש במרפסת.
הכל נשמע דיי מושלם, אולי מושלם מדי אבל מעבר להתחזור התא המשפחתי, היתה פגיעה קלה בזוגיות שלנו. פחות זמן ביחד, לחץ, עייפות וחוסר הסלנות הובילה לכמה נקודות רתיחה שנפתרו דיי מחר אבל עדיין קימטו את הלב והנשמה.
הפגיעה הכי קשה היתה בתחום המיני. הנוכחות של כולנו 24/7 עם הלחץ, העיייפות וחוסר הודאות, הובילו לצניחה בחשק המיני במיוחד שלה ואצלי היה פעם משמעותי בין הראש שרצה הרבה, הרבה מבדר"כ לבין הגוף שהיה די מושבת.
עכשיו שנעשים צעדים ראשונים לקראת חזרה לשגרה, אני מניח שלאט לאט הלחצים ישתחררו ויהיה יותר זמן של ביחד ועך כל זה יחזור החשק ונוכל להמשיך מאותה נקודה שעצרנו.
בשבת חזרנו לטייל, אמנם היה בוצי אבל היה יום נפלא לטיול, יום נפלא לחברות. היה לי כיף וסוג של שחרור שבא בדיוק בזמן, אז למרות הכל, אני לא אתבייש לומר שאני מאושר :)
