אני נצמד אליה, מכורבל, נושם בכבדות והיא מתעוררת ומרגישה מיד במצוקה. "מה קרה?" היא שואלת ואני מנסה לענות אבל הפה של יבש... אני מרטיב את הגרון עם רוק ואז אני מצליח להוציא את המילה "סליחה" מהפה. "על מה סליחה?", היא שואלת בתדהמה. "השתפשפתי בך מקודם, סליחה... סליחה שלא ביקשתי רשות", אני עונה בקול חנוק ומשפיל את המבט כדי למנוע כל קשר עין.
"גמרת?", היא לא שואלת ואני לא יודע אם היא כועסת, מרחמת או סתם מתוסכלת... "לא ! מה פתאום, לא ביקשתי רשות", אני עונה ומרגיש כלכך אשם.
"למה לא גמרת? אתה יודע שאני מרשה לך", היא מנסה לדובב. "אני לא יכול לגמור לבד או בלי רשות", אני עונה ויודע שהיא לא תבין את הרצון הזה לתת לה אותי בצורה הכי טוטאלית שאפשר.
"מי אני?" היא שואלת.
"אישתי", אני עונה.
"תנסה שוב", היא עונה ואני חוזר על אותה תשובה ויודע שהיא רוצה לשמוע תשובה אחרת.
"את המלכה שלי", אני עונה
"מה אתה?" ,היא שואלת
"אני הגבר הכנוע והמושפל שלך", אני עונה
"כל הכבוד ! ואם אני אומרת שאתה יכול לגמור, אז אתה גומר ולא מתבייש", היא נוזפת בי, אבל אולי זה רק אצלי בראש.
"אני אוהבת אותך, אני אוהבת שאתה מרשה לעצמך להיות כזה כנוע, אני אוהבת שאתה לא מתבייש להיות מה שעושה לך טוב, בבקשה אל תשכח את זה" היא אומרת וזה מרגיש שכל מילה ומילה יוצאת לה עמוק מהנשמה והקול אצלי בראש אומר שהיא צריכה גבר שידפוק לה את הצורה ולא ישתפשף בה בעליבות.
עמוק בלב, אני יודע כמה אהבה יש לנו (למרות שלפעמים אני גורם לה לבכות כי עם כל התיאום שנוצר בינינו אחרי כל השנים האלה, נותרו אנשים כלכך שונים בדברים מסויימים), אני יודע שאף אחד לא יכול לאהוב אותה כמוני, אף אחד לא יידאג לה כמוני, אבל לא יעזור בית דין, אני יודע שחסר לה משהו שאני לא מסוגל להעניק לה.
היא מחבקת אותה חזק, מלטפת את הראש ולא משחררת עד שהשעון מעורר מזכיר לנו שחייבים לצאת מהמיטה