זה התחיל מתגובה לפוסט של אישה יקרה לליבי וככה כתבתי
"איזה כיף לקרוא אותך ואתכם.. מזדהה כלכך עם המשבר, עם ההתאהבות כל פעם מחדש... מבחינתי זה להתאהב בה כל בוקר מחדש... לפעמים דווקא שקשה והחרמנות מציפה אותי ולא נותנת מנוח, אז אני הכי אוהב אותה ולא יכול שלא להגיד תודה שלפעמים היא נותנת לי פשוט להתגעגע מספיק כדי להיות עוד קצת שלה".
זה הזכיר לי כשגיליתי שהיא בגדה בי ושיקרה לי (למרות שאפשר היה לוותר על זה ופשוט לספר את האמת, כי זה כל מה שביקשתי מאז ומתמיד) והיא היתה בטוחה שאני אגיד לה לארוז מזוודה ולעוף מהבית, ממש ברגע הזה, אהבתי יותר מתמיד. נלחמתי עליה ועלינו כשהיא היתה עם מזוודה ביד ורצתה ללכת כי לא מגיע לה אותי. לקחו לה חודשים להבין שאני לא אגיד לה ללכת ולהרשות לעצמה לקבל מחדש את האהבה שלי. הייתי עושה את אותו היום אולי הייתי מתאמץ יותר כדי לגרום לה לשחרר את המועקה מוקדם יותר ולא להסתובב בפחד חודשים.
גם כשהיא ביקשה רשות לפגוש אותו, בלי להתבייש ועניתי בחיוב, גם אז התרחב לי הלב עוד קצת ופינה מקום לעוד קצת אהבה, כשהיא תחזור הביתה מסופקת, אבל תחזור אליי, בזכותי, בשבילי.
לפעמים כל מה שצריך זה לדבר, לשתף את מה שעובר לי בראש ובין הרגליים... מה כלכך קשה לי להגיד לה "אני צריך לאכול לך את הכוס עכשיו, לפני שאני משתגע" ?! או "אני רוצה לאונן מולך בזמן שאת מספרת לי איזה דילדו כנוע אני וכמה את אוהבת להשתמש בי" , למה זה כלכך קשה ?! היא תמיד ביקשה שאבקש ממנה ולפעמים זה עמד לי על קצה הלשון ושום דבר ובסוף שנינו הלכנו לישון מתוסכלים.
זה תמיד נראה לי מטופש להגיד שאתה מתאהב כל פעם מחדש, גם אחרי כל השנים האלה ביחד, אבל וואלה, זה המצב. לראות אותה בשנייה שאני מתעורר ממלא לי את הנשמה. מבט אחד עם עיניים מבריקות וחיוך זה כל מה שאני צריך כדי להיות מאושר, מאוהב ולהרגיש בבית... אין כמו בבית.
