הקורונה המקוללת הזאת שיגעה את העולם כולו ואולי בעצם אנחנו שיגענו את העולם והיה צריך להמציא איזה חולרא שתעמיד את כולנו במקום ותחזיר אותנו למקום צנוע יותר, מתחשב יותר... אולי כל מה שהיינו צריכים זה להכנס לפרופורציות נכונות על החיים.
הבידוד הראשון עשה לנו טוב. הכל היה מאורגן, היה לו"ז לילדים, היתה תכנית קולינארית מפנקת, אפילו יצאנו מהמינוס ונראה שחל מהפך רציני בתרבות הצריכה המחורבנת שלנו. היה הרבה ביחד, היה בילוי משפחתי מהנה כלכך אבל היה גם לבד. נאלצתי לותר קצת על עצמי, על משהו אחד שעושה לי טוב, ביני לבין עצמי וכנראה שיקח עוד זמן עד שאוכל לחזור לזה. גם אנחנו, נאלצנו לשים בצד, אותנו. אחרי יום ארוך, סגורים בבית, לא תמיד יש את הכוחות הנפשיים לייצר אינטימיות במקום שבו האינטימיות כבר פחות אינטימית והיא יותר משפחתית מזוגית.
הבידוד השני, הגיע בהפתעה, או יותר נכון בהכחשה מוחלטת ואמנם היו אלה רק שבועיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר מזה ובעיקר הזכיר לנו שאנחנו כאלה קטנים ושבריריים בעולם הענקי הזה שבחוץ. שרדנו את זה בגבורה ואז היו ימים של אופטימיות, ימים של מימוש והרבה מישוש, מישוש פיזי אבל יותר מזה מישוש של הנפש, עמוק מבפנים ולכמה רגעים, הרגשנו מאורים מתמיד, אוהבים מתמיד, נחשקים מתמיד. וכמו גרגרנים מצויים, רצינו עוד מכל הטוב הזה, רצינו עוד ועוד והיו מלא תוכניות וציפייה גדולה לחוויות, פרטיות, זוגיות, משפחתיות והכל בוטל לבינתיים, אולי רק נדחה ??
לבינתיים נכנסנו לבידוד שלישי, כהכנה לבידוד הגדול הבא ואולי באמת הכל לטובה, כמו שסבתא שלי האהובה, היתה נוהגת לומר. הייתי ממש שמח אם היא היתה כאן כדי להגיד לי את זה, אולי רק עוד פעם אחת. הייתי רוצה להיות במקום אחר, עכשיו. באיזה נחל גועש וקפוא בגולן, אולי במדבר הלוהט, להיות במקום פתוח ולהרגיש את האוויר מלטף לי את הנשמה. הייתי רוצה קצת ממני, רק לעצמי, להיות אני כמו שאני מדמיין אותי כשאני עוצם את העיניים. הייתי רוצה אותנו, רק אנחנו, רק לקצת, ממש קצת כי אח"כ מתחיל הגעגוע לצחוק ולרעשי ילדים. הייתי רוצה גם אחרת, משהו קטן ממה שחי ונושם במחשבות שלנו, כל אחד והפנטזיה שלו.
במקום להתחיל ללמוד למבחנים הבאים עלינוובתקווה שהם יהיו המבחנים האחרונים של התואר,ישבתי והכנתי אלבומי תמונות, סיכום שנה כזה והיו שם שלל של רגעים יפים, משמחים, מרגשים. זכרונות שיכלו להיעלם אבל החלטתי לשמר אותם. אז נכון שלא היו שם את הרגעים הקשים והמאתגרים שהיו והכי היה חסר לי, היו את הרגעים שלנו, אלה שאני כותב כאן. הם חלק מאתינו וגם אותם אני רוצה לשמור בצמר גפן לימים מעוננים.
אני לא מבין איך אני מרשה לעצמי בכלל להתלונן כשיש אנשים שאיבדו את עבודתם, שכל החיים שלהם התהפכו ולא הזכרתי את אלה שחלו וגם אם הבריאו, אף אחד עוד לא יודע מה יהיו ההשלכות לכך בעוד שבוע, חודש, שנה... אולי כל מה שאני צריך עכשיו, זה להכנס איתה לאיזו קפסולה לכמה ימים, רק אני והיא... הנה משהו מדהים לצפות לו עד שיעבור זעם הקורונה. תשמרו על עצמיכם, חברים וחברות, רק בריאות :)