ימי התשובה שלנו עמוסים ברגעים קטנים שעוברים מעצב לשמחה, מערנות לשינה, מכעס לחמלה, מרצון לברוח הכי רחוק ומרצון להתכנס הכי קרוב, רגעים של התמדה והתמסרות ורגעים של חוסר סבלנות וחשק. אולי היינו צריכים פיצוץ אטומי כדי להתעורר מהשגרה הלחוצה הזאת ולהזכר שלמרות שלפעמים אנחנו מדברים בשפות שונות רוב הזמן אנחנו דווקא דיי מתואמים ופועלים נפלא ביחד כזוג, כהורים... היינו צריכים איזה אתחול לרגשות. כנראה שהיינו צריכים תזכורת לסיבות הממש טובות בגללן (או בזכותן) אנחנו ביחד כמעט 15 שנים.
אני צריך לזכור שלאהוב זה לא רק לעשות כלים, להכין את הקפה הכי טעים בגלל המרכיב הסודי (חום ואהבה). לאהוב זה לא רק להפוך את הבעסטה בשוק עד שאתה מוצא את העגבניות הקשות והירוקות שהיא אוהבת גם באוגוסט כשכל העגבניות קרובות למצב שקשוקה. לאהוב זה לא רק להגיד "אני אוהב אותך" מאתיים פעם ביום, גם לא לתת לה להמשיך לישון בשקט, כשהילדים קמים מוקדם בבוקר. אהבה היא גם לא רק הרצון התמידי לספק ולענג בלי לחשוב לרגע על הסיפוק והגמירה שלי... גם אחרי כל השנים האלה, צריך לזכור שבין כל המשימות השוטפות צריך למצוא גם זמן וכוחות לחיזור, להראות את האהבה שלי בשפה שלה...
אז הבאתי פינוקים מהמאפיה, גם זר פרחים (פרחים לשבת זאת המצאה גאונית, איך שכחת את זה?!), ושוקולד שרק היא אוהבת. גם ניקיתי את החלונות בסלון (אני שונא חלונות) ונתתי לה לעזור, במקום לעשות הכל לבד וגם ביקשתי רשות לענג אותה והצלחתי להחזיק את עצמי ועשיתי הכל לאט ובעדינות ועם המון סבלנות. בסוף גם הרווחתי את הגמירה שלי.
