אנחנו חיים על זמן שאול, החיים שלנו כאן זמניים בלבד וכל רגע יכול להיות שמשהו ישתנה. אולי לטובה (זה מה שאנחנו שואפים ומייחלים) אבל גם לרעה ואת זה אנחנו מכחישים ומדחיקים.
אתמול נסענו לנחם חברה טובה ויקרה לליבנו. אבא שלה הלך לישון ולא קם. דום לב... כשחזרנו חיכה לי מייל שמודיע שאיש שהכרתי נפטר ורק שלשום, מצאתי את הכרטיס ביקור שלו ואמרתי לעצמי שלא שמעתי ממנו מלא מלא זמן ואולי אחרי הקורונה, אני אסע לבקר אותו... אז זה כבר לא יקרה ופתאום הכל מתערער... זה תמיד בא בשרשרת ואני לא יכול לחשוב על עוד מישהו שאצטרך להיפרד ממנו בזמן הקרוב.
אנחנו בריצה מטורפת אחרי ביצוע משימות, אחרי כסף, כבוד, ילדים, משפחה, חברים, בגדים, תכשיטים, נעליים, תיקים, רכב חדש, טלוויזיה חדשה וגדולה עוד יותר,טיסה לדובאי ואולי הכל כלול ועוד חפץ שנקנה ויעלה אבק... אולי נעצור רגע וננשום עמוק ונחשוב על מה שחשוב באמת כי אולי מחר לא נהייה כאן... הייתי רוצה להישאר אחרי משהו, משהו שיגרום לילדים שלי להיות גאים בי ושהם יספרו לילדים שלהם על אבא שלהם שאולי לא היה איש עשיר, גם לא מפורסם, אבל היה לו לב גדול ואוהב. אני רוצה למלא את המוח שלי בידע כדי להעביר אותו לכמה שיותר אנשים. אני רוצה לטייל, לראות מקומות, להכיר כל מ"מ במדינה שלי. אני רוצה לעשות טוב לאחרים, לתת משהו למישהו אחר שאין לו. אני רוצה לעשות טוב גם לעצמי. אם עושה לי טוב ללבוש לבני נשים, אז אני אחזור ללבוש (בזהירות ובלי לסבך את הילדים עם זה). אם עושה לי טוב לשרת את האישה שלי, אז אני אשרת אותה, אני אתמסר אליה, אני אזום ואבקש כל דבר שיעשה לי ולה הכי טוב. אני רוצה להרגיש מושפל, אני אבקש ואעשה מאמץ להנות מהשפלה. אני מפנטז על זין כבר מלא מלא שנים, אז אני אעשה משהו בנדון...
תעשו לי טובה, תהיו אנשים טובים, זה הכל... העולם יהיה נפלא עוד יותר מנפלא מהרגיל