כשהייתי ילד רציתי להיות גבוה וחזק יותר. רציתי להיות ספורטאי מוצלח, כזה שמבקיע שער ניצחון או קולע סל ניצחון ברגע האחרון. רציתי להיות גיבור, כזה שמציל אנשים, מציל את המולדת במלחמה. רציתי להיות מישהו שמשיג הכל בקלות, בלי מאמץ. רציתי להיות מגניב כזה, שכולם אוהבים, שתמיד מוקף בעדר "מעריצים ומעריצות", כזה שכולם רוצים להיות כמותו.
עמוק בפנים ידעתי שזה לא בשבילי, ידעתי מגיל צעיר שאני אחר. שאני מסתכל אחרת, שאני מרגיש אחרת, שאני צריך אחרת... כשהתבגרתי רציתי להיות #@&, עבדתי קשה כדי להגשים את החלום שלי. רציתי את זה יותר מכל דבר ובמובן מסוים הגשמתי את עצמי, גם אם זה היה לתקופה קצרה וגם אם זה היה לא כמו שתמיד חלמתי בחלומות הכי ורודים שלי. זה מלא לי את נפש, העניק סיפוק וערך לחיים שלי, אבל תמיד היה שם חוסר ביטחון, שהקשה ואולי בעצם מנע ממני להגיע רחוק יותר.
הבית שלי היה חם ואוהב אבל מעולם לא דיברנו על מין, מימיות ומה שביניהם. אני זוכר את המחשבה בגיל 11 על האכזבה שאין לבנים תחתונים נעימים ויפים כמו של בנות ואח"כ את ההבנה שהמודל הנשי השכיח בקרב בנים וגברים, הוא ממש לא מודל היופי שמגרה אותי. שנים רבות התביישתי בתשוקות שלי ויותר מזה התביישתי מעצמי, מהגוף שלי מהרגשות שמציפים אותי. זה חלק בלתי נפרד מהזהות שלי גם היום, למרות תהליך הקבלה העצמית המאוד ארוך ומורכב ועברתי עם עצמי וגם איתה. זה לא מובן מאליו בכלל ואני אומר תודה כל יום על התהליך הזה והשותפות שלנו.
חוסר הביטחון הזה הוא מוטיב חוזר, לצערי, בכל שלב ותחום בחיים שלי, גם בזוגיות שלי כיום. אני עושה את אותן טעויות פעם אחר פעם ואני לא מצליח לצאת מהלופ המעיק הזה ולא בגלל שאני עצלן, קמצן או שסתם לא מתחשק לי להשקיע... זה נובע מחוסר ביטחון, מפחד שהאכזבה תהייה כלכך גדולה, אז אולי לוותר מראש או לא להקשיב ללב שלי, שיודע טוב מה מה נכון ומה מתאים אבל הראש תקוע במחשבות מטופשות. האם אפשר בעשור הרביעי להשתנות ו/או לגדל ביטחון עצמי? אולי אני צריך להזכיר לעצמי, מה אני רוצה בחיים האלה ?!
ובנימה אופטימית... שבוע טוב