אני בנאדם שמאוד אוהב סדר, גם אם לפעמים הסגר הוא לא בדיוק סדר כמו שמצפים במסדר צבאי. כשהייתי קטן והייתי נוסע לסבא וסבתא לחופשה, הייתי אורז לי תיק והכל היה מסודר למופת וכשהייתי מגיע, אז הייתי מסדר בפינה משלי את הבגדים והחפצים. הארון שלי בצבא היה מסודר ויכולתי למצוא דברים עם בעיניים עצומות. עם השנים והרבה בזכות אישתי האהובה, הסדר שלי התקלקל ובמקום לחנך אותה לסדר, נשאבתי אחרי הבאלגן שלה, אבל עדיין זה חלק ממני.
אני אוהב לסדר את השולחן שלי במשרד ותמיד אני נזכר בבוס שלי מהעבר שחטף ג'ננה כשמישהו הזיז לו את העט האדום. אז אני גם כזה, רק בלי הג'ננה. אני אוהב לדעת איפה דברים נמצאים כדי שיהיה קל למצוא אותם, שאני יאכל לעשות דברים מתוך הרגל, קצת כמו מכונה, אבל יש לזה יתרונות. אני שונא שהכיור מלא בכלים, אני חייב לסדר הכל לפי גודל, פריט, סדר שטיפה... הפרעה רצינית אבל זה יעיל והופך את פעולת השטיפה למרגיעה.
גם בשאר תחומי החיים, אני צריך סדר, אני צריך את המקום הבטוח הזה שישמור עליי. אני צריך את הדרך שלי, גם היא ארוכה יותר, גם אם היא מסובכת יותר, אבל היא הדרך שלי, בשליטה שלי. אני תמיד אעדיף את המקום הבטוח והמוגן, זה שאני יודע מה מצופה מממי ומה אני מקבל בתמורה, המקום שבו אמצע איזון בין אני למשפחה, לילדים, לזוגיות... זה כמובן מסביר בדיעבד, את מרבית ההחלטות שלקחתי בחיי, את הדרכים שבחרתי ללכת בהן ואת אלה שנטשתי. זה מסביר את הקשיים שלי להתנסות בדברים חדשים, את הקיבעון והשמרנות בהחלטות שלי.
אני צריך את הסדר הזה, בעיקר בראש, כשאנחנו מגיעים לאינטימיות. אני צריך צריך סדר בראש, או יותר נכון להפסיק את המחשבות הטורדניות שנובעות מחוסר ביטחון, חרדת ביצוע או איך שלא תרצו לקרוא לזה. זה שם ואני משתדל להכיר ולהכיל את זה. המחשבות האלה נעלמות כשאני בין רגליה ומלקק אותה ביסודיות ובהנאה רבה, כשהמיצים שלה נוזלים על הפנים, אני רגוע ומפוקס בה, גם כשהאצבעות שלי מרקדות וחופרות עמוק בתוכה. שם אני מרגיש בטוח, באיזור הנוחות שלי. שם אין מחשבות מיותרות שם אני שלה ורק שלה, שם אני הכי טוב, הכי מושלם. בדיוק שם אני מתנתק מהגוף שלי שלי, מתנתק מהמחשבות ועסוק רק בה, בתשוקה שלי אליה, באהבה הזאת אליה, בהתמסרות טוטאלית שעושה לי הכי טוב בעולם.