פעם אחר פעם אני מוצא שיש פערים גדולים בלא מעט אספקטים בחיים שלי. יש פער עצום באופן שבו אנשים מסתכלים וחושבים עליי לעומת איך שאני תופס את עצמי. זה הרי ברור שאני אמעיט בערכי ואתעלם ממיליון ואחד דברים שלרוב אני מתייחס אליהם כמובן מאליהם אבל אחרים, יראו את זה בצורה חיובית ולא מובנת מאליה בכלל. יש פער בין הדמות שאני רואה במראה לבין הדמות שתצא מהבית ולבין הדמות שתצא בחדרי חדרים. יש פער עצום בין אני בחיים האמיתיים לבין אני בפנטזיות שלי. יש פעם בין הגוף שלי והנשמה שלי שיוצר לפעמים חוסר תקשורת מעיק. הנשמה שלי מאוהבת בה ומלאה בתשוקה, ברצון להתמסרות ולסגידה וזה לא תמיד בא לידיי ביטוי גופני.
יש פער בין התשוקות והרצונות שלי לבין איך שהם יוצאים לאוויר העולם וליכולת שלי להגשים אותן. בראש שלי רצות מחשבות של זימה ואני יכול לכתוב אותן, אני יכול להשתוקק אליהן אבל במבחן התוצאה, אני נכשל. המילים שחיות לי בראש לא יצאו לי מהפה. המחשבות שנושמות לי בראש לא יהפכו למעשים.
כלפי חוץ אני אדם רגיל, גבר, איש משפחה, אי של יציבות, קיר תומך, יש יגידו גם קשיחות, אבל מצד שני יש בי כלכך הרבה עדינות שניתן לקשר לנשיות (אבל אני לא רואה את עצמי כאישה), צורך לשחרר ולהיות כנוע, להיות חלש, מובל, כלי לשימוש ולא שום דבר מעבר. מצד אחד הפנטזיות שלי טסות רחוק, כל כך רחוק מהמקום בו הרגליים שלי עומדות. פנטזיות על שבירת טאבו, על חציית רוביקונים שבינו לבינה ולעיתים גם, בינו לבינו. הפנטזיות שלי לוקחות אותי למחוזות רחוקים, אפילו יותר ממנה שאני מצליח לכתוב כאן ובמציאות אני כלכך עצור ופחדן.
אני אדם שאוהב שגרה וביטחון, שונא הפתעות, שינויים וחוסר ודאות. אני צריך להיות תמיד בשליטה, בידיעה מה הולך לקרות ואיך, הכל מתוכנן ומצד שני צריך מפנטז בדיוק על ההיפך, על אובדן שליטה, על מסירה מוחלטת שלי לאדם אחר שיעשה בי כרצונו. זה כמובן פער עצום ולא מובן ולא ברור לי איך אפשר למצוא את עמק השווה, את הנקודה שבה הפערים האלה יבואו לידיי ביטוי בלי לחרב את עולמי.
