יכול להיות שאנחנו עם כפוי טובה?! עם ששכח את העבר שלו? ומה עם ההווה? ולאן לעזאזל, אנחנו הולכים??
בזמן שהעולם עדיין מדמם מהקורונה המחורבנת הזאת, אנחנו חזרנו כמעט לשגרה מלאה. מסעדות פתוחות, חזרנו להופעות, בתי המלון מפוצצים, נראה אתכם מוצאים איזה צימר פנוי לחודשים הקרובים... אז נכון, לא הכל מושלם כאן, אבל אנחנו במגמת שיפור מתמיד מאז שהפסיקו להתפוצץ כאן אוטובוסים ובתי קפה.
יש לי הרגשה שיש ענן שחור שמסתיר את אור השמש (מטאפורית בלבד כי בקרוב נחזור לשרב מקולל וללחות מזרח תיכונית מגעילה) ועוטף אותנו בדכדוך כבד, כאילו הכל רע כאן, כאילו סוף העולם נמצא ממש מעבר לפינה.
זה לא עניין של שמאל-ימין, ביבי-לא ביבי, חילונים-דתיים-חרדיים, גברים-נשים ומה שביניהם, גם לא סטרייטים-דו-גייז, בדסמים או ונילים, טבעונים-קרניבורים... זה משהו שיושב מעלינו, משבית כל שמחה ומעורר דיכאון קולקטיבי לא מוסבר.
אולי לא מגיע לנו את המדינה הזאת, את הפלא המטורף הזה שקיים רק 73 שנים, פסיק בתולדות האנושות, אבל אם תרצו או לא, ישראל היא לא רק מדינה ממש פצפונת על המפה. ישראל היא מדינה שמדד האושר בה הוא אחד הגבוהים בעולם, תוחלת החיים גדלה, הנתונים הכלכליים משתפרים משנה לשנה ויותר מזה, ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית, צבאית, תרבותית. מעצמה שעומדת בכבוד מול מדינות גדולות, עשירות ובעלות היסטוריה ארוכת שנים פי כמה וכמה מאיתנו. למה? כי ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו אז הלכנו לאכול ולחגוג ... אולי בגלל שעמוק בפנים, אנחנו עם חפץ חיים ושמחה יותר משאר עמי העולם?
כמעט כל בני משפחתי סיימו את חייהם במשרפות של אושוויץ, אבא שלי נלחם במלחמות, אני פגשתי את המוות לא מספיק מקרוב בכמה וכמה הזדמנויות כשעשרות אנשים אחרים לא חזרו הביתה. כל זה אולי לא מספיק שנעצור הכל ונכנס לפרופורציות ונבין שאנחנו אולי במזרח התיכון, אבל וואלה, בסוג של גן עדן.
אני מתעורר כל בוקר ואומר תודה, תודה על מה שיש, תודה שיש לנו בית, משפחה, ילדים, בריאות, עבודה, פרנסה, מקרר מלא אוכל. מה עוד צריך?! בכל פעם שאנחנו יוצאים לטיול ולא ממש משנה לאן.. רמת הגולן, גליל, ירושלים, מצפה רמון, ים המלח... כל פעם מחדש, אני נפעם מהיופי שיש במדינה הזאת, אז נכון שהבניאס זה לא מפלי הניאגרה, אבל למי אכפת?! יש לנו כלכך הרבה יופי ואנחנו במקרה הטוב מפנטזים על חופשה בפריימארק באלכסנדרפלאץ סטרסה ובמקרה הפחות טוב, מטיילים ומשאירים אחריהם טינופת במקום לשים הכל בשקית ואח"כ בפח. לא משימה קשה אבל זה על הז שלהם, מישהו ינקה כבר אחריהם.
העם שלנו מפולג, זה לא משהו חדש, זה התחיל בימי התנ"ך, אפילו בגטו ורשה, מול האויב האכזר בהיסטוריה האנושית, לא הצלחנו להתאחד ועדיין יש כאן משהו נפלא, משהו שלא קיים בשום מדינה אחרת, בשעת משבר, הפילוג משנה צורה לסולידריות מופלאה ופתאום אנשים יודעים לתת כתף, לעזור, לתרום מהלב, אז למה אי אפשר להמשיך את זה גם ביום שגרתי לחלוטין?!
הייתי רוצה להאמין שמחר יהיה טוב יותר, שנשים בצד את המחלוקות המטופשות, כי מה אכפת לי מה פלוני או אלמוני הצביעו בבחירות?! מה זה קשור לחברות של שנים רבות שנזרקה לאבדון?! כנראה שלמישהו זה נראה הגיוני, אני לא מבין. הייתי רוצה להאמין שהעתיד של הילדים שלי יהיה אחר. עתיד שבו הם גאים בזהות שלהם בדת שלהם, בדגל שלהם, במורשת שלהם. גאים במדינה שלהם.
לו יהי...
