עברו שנתיים מהפוסט הראשון שלי כאן (הייתי קורא מדי פעם עוד לפני מלא מלא שנים). הרבה השתנה בשנתיים האלה אבל מצד שני, הרבה דברים נשארו באותו מצב בדיוק. למדתי הרבה בשנתיים האחרונות, למדתי על עצמי, על התשוקות שבוערות בי, התשוקות שנעולות עמוק בתוכי וכנראה לא יראו אור יום בזמן הקרוב ואולי בעצם נועדו להיות נעולות ולהשאר בלתי ממומשות בתקופת חיי זאת על כדור הארץ.
למדתי לקבל את עצמי, להסתכל על עצמי במראה, לא באופן מטפוארי, באופן הכי פשוט, לעמוד מול המראה ולהסתכל, לבחון את הגוף שלי ולא לרצות לרוץ ולהקיא ולהיגעל ממה שהעיניים שלי רואות. למדתי להסתכל על עצמי ולראות את היופי, להעריך את הדרך שעברתי ועברנו ולא להיות מתוסכל וממורמר על כל מה שרציתי ולא קרה.
למדתי להסתכל על עצמי במראה ולאהוב את מה שאני רואה. לאהוב את השיער שהלבין, את הבטן, את השדיים, את הזין שלי ששנים רבות התביישתי בו. למדתי להסתכל על עצמי במראה, הרבה גבר, מעט נשיות ולאהוב את החיבור הזה. את הבד הנעים ואת התחרה העדינה עם הגוף השעיר. למדתי להסתכל עצמי במראה ולאהוב אותי כמו שאני.
למדתי שזה בסדר להיות גבר עם רגשות, גבר עקשן וחזק שיכול להיות גם רכרוכי ועדין. למדתי לדחות סיפוקים ולהנות מזה. למדתי שזה בסדר לפנטז ולתת לעצמי להיסחף במחשבות ולא להתבייש במה שמעמיד לי את הזין, במה שגורם לי לעונג שלא ידעתי שקיים, שלא חשבתי שמגיע לי להרגיש.
למדתי שזה בסדר שגבר יחלוק את הרגשות שלו, זה לא הופך אותו לפחות גבר. זה אפילו בסדר, לבכות כי עצוב, כי כואב, כי יש בנשמה חלל שנשאר ריק וזה אפילו ממש בסדר לבכות אחרי אורגזמה מטלטלת.
למדנו ביחד שהאהבה שלנו חזקה יותר מהכל. ביחד אנחנו יכולים לעבור משברים וחילוקי דעות. אפשר לאהוב ולא להסכים על הכל, גם אם זה מעצבן לפעמים. ביחד אנחנו יכולים לייצר תשוקה ואינטימיות עוצמתית וחסרת גבולות, אינטימיות עוצמתית וחוויתית יותר מסטוץ או זיון בסתר.
בטוח שכחתי עוד מלא דברים, אבל נשאיר משהו לשנה הבאה... תודה לכל מי שקורא אותי (גברים נשים ומה שבינהם), למי שמגיב, בפומבי ובפרטי. תודה,זה לא מובן מאליו!. זאת הזדמנות גם להתנצל בפני האנשים שאכזבתי פה ושם, שלא עמדתי בציפיות שלהם, שלא יכולתי לתת להם את מה שרצו. אני מתנצל בפני כמה אנשים יקרים לליבי, שלא עשיתי מספיק בשבילם, שלא הייתי מספיק חבר.
