אני עובר על פוסטים של אנשים, כאלה שאני מכיר ברמות שונות של הכרות וירטואלית וגם כאלה שאולי זה הפוסט הראשון שלהם והמילים נכנסות לי עמוק לנשמה והופכות לי הבטן... כמה רגישות, אני אומר לעצמי, שאני כותב שהמילים שלך מרגשות אותי ואני לא ציני או חנפן, אני באמת מתרגש.
אני מסתכל לתוך הנפש שלי ונזכר שפעם התביישתי כלכך ברגישות שלי, כי זה לא גבר-גבר, ככה הסביבה חינכה אותנו, אבל עם השנים, הרגישות הזאת מאפשרת לי לחוות את החיים האלה, קצת אחרת... המבט שלי אחר משל אחרים, אני מסתכל על העולם דרך משקפים רגישות שרואות דברים שאנשים אחרים לא מבחינים, זה דווקא נחמד.
אני מסתכל על אישתי ויודע כמה רגישות יש באישה הזאת, שאני מאוהב בה עד מעל הראש, זה הרבה מעבר להתאהבות, זאת כבר הערצה (היא לא תבין על מה אני מדבר) ... איזה אישה מדהימה, חכמה, נבוכה, אוהבת, רגישה.. נכון שהרגישות הזאת מובילה אותנו גם להתפוצצות הר געש ולרעידות אדמה 3468 בסולם ריכטר אבל לא הייתי מחליף אותה באישה אחרת, גם לא הייתי משנה בה כלום...
אני מסתכל הילדים שלי ומוצא בהם מלא רגישות, כמה רגישות, זה מטורף... הם רגישים מאתנו פי כמה וכמה... רגישים בצורה מרגשת כלכך שממלאת את השהות שלנו בעולם הזה בכמויות של אהבה אבל גם לוקחות אותם לפינות לא פשוטות. בעולם שהכל נעשה מוקצן (ויש יגידו רדוד), הרגישות הזאת יכולה להיות מה שיהפוך אדם לטוב יותר, מוצלח יותר, אבל גם יכולה להוריד אותך למרתפי הגיהנום. אני יכול לעטוף אותם בפצפצים של חום ואהבה, אבל זה לא 24/7, זה לא לכל החיים. יום יבוא והם יהיו עצמאיים, ילדים גדולים, מתבגרים ומבוגרים וביום אחד, גם לא נהייה כאן לשמור עליהם (עד 120 שנים טובות ובריאות...). אני מקווה שנצליח לתת להם את כל הכלים הטובים להתמודד עם העולם הזה... לבינתיים זה קצת מפחיד אותי.
