"אין לך יותר חלומות, אתה כבוי לגמרי" היא נזפה בי באחת השיחות היותר קשות שהיו לנו, פעם. שיחה שכמעט הובילה אותנו לרבנות, אבל עברנו אותה בגבורה, אחרי ליטרים של דמעות וסקס מנחם. מאז עברו הרבה מים בירקון. בשם הכנות, היא צדקה, האמת שהיא כמעט תמיד צודקת.
ניסיתי להסביר לה שהיה לי חלום ענקי שהתנפץ לפני כעשור. מאז אני בעיקר אבא של... וזה ממש בסדר, כי אני אוהב להיות אבא של הילדים שלי. אבל לאט לאט, עם השנים, החלל בנשמה נחשף. הילדים כבר גדלו קצת ולא צריכים השגחה טוטאלית, אבל אני כבר שכחתי את עצמי, את מה שהייתי ואת החלומות הגדולים שהיו לי. עם חלומות לא הולכים לסופר, גם לא משלמים משכנתא.
לא פשוט להוריד את האבק שהצטבר שנים, על חלומות שהיו וכל הזמן הזה שעבר, אנשים משתנים, מתבגרים, אולי החולמות כבר לא רלוונטיים? אז איך ממציאים חלומות חדשים, ככה פתאום, באמצע החיים. תמיד ידעתי שהחלומות שלי לא התגשמו, אבל עשיתי (כמעט) הכל כדי להגשים אותם. אני גאה מאוד בדרך שלי, בעשייה שלי. מדי פעם מתעורר לו געגוע והוא נעלם מהר מאוד. יום אחד, אולי, בעוד שנים, העשייה שלי תקבל חיים חדשים ואולי, יש חלומות שנועדו להישאר במגירה.
זה לא פוסט עצוב, ממש לא עצוב, סתם משתף אתכם במחשבות שלי. אולי באמת אין לי חלומות גדולים על שלום עולמי, או מציאת תרופה למחלות סופניות, אבל יש לי מלא חלומות קטנים, הם אמנם לא ישנו את העולם, אבל ימלאו אותי (ובתקווה את משפחתי) באושר ושמחה, אפילו רגעית, מה זה משנה, העיקר שיהיה טוב.
