כבר כמה וכמה שנים שלא ביקרתי בבית כנסת. כשהייתי קטן, אהבתי ללכת עם סבא שלי לבית כנסת בשבתות ובחגים. היו לנו מקומות קבועים, שנים רבות. אהבתי את המנגינות של התפילות, מאוחר יותר הן היו כמו בסיס לשירים שלא נכתבו מעולם.
אני נוהג לדבר מדי פעם, עם אלוהים. פתחתי ערוץ דיבור עוקף כזה... לפעמים אני מספר לו מה אני חושב, מה הייתי רוצה שיקרה בחיים שלי ולפעמים, מודה, אני גם מתלונן, למרות שאין לי יותר מדי סיבות להתלונן והרבה מאוד סיבות, דווקא להגיד תודה. חשוב להגיד תודה על מה שיש לנו, כי שום דבר לא מובן מאליו והכל יכול להשתנות ברגע אחד.
אתמול הילדים פתחו את קייטנת סבא-סבתא ובמקום להזדיין כמו שני סוטים מיוחמים, דפקנו שווארמה בלאפה (תחזיקו לי אצבעות שזה לא יעלה לי ביוקר) וראינו מלא פרקים בנטפליקס וגם דפקנו שנ"צ. בערב יצאנו לדייט, יצאנו להופעה של האחד והיחיד, אביב גדג'. שנתיים של המתנה וגעגועים הסתיימו. נוכח המצב בחרנו ללכת להופעה באוויר הפתוח. היה חסר לי העוצמה של הבסים בבטן בחלל סגור, אבל חוץ מזה, אף אחד לא הסתיר לי והיה לי מספיק מקום לפרוס את הידיים ולרקוד כמו פעם, בבלטה הקבועה שלי במועדון הקבוע , לפני עשרים שנה. הייתי נותן עבודה ב air guitar וכמובן שגם ב air druming, הייתי שואג את מילות השירים ופורס ידיים כמו טווס ועף רחוק...
ההופעות של אביב גדג' הופכות מהר מאוד לסוג של בית כנסת, נאספים ה"משוגעים" לעניין, מגיל הטיפשעשרה ועד גיל פנסיה ונותנים למוזיקה ולמילים לקחת אותם למסע רוחני, מסע של עצב, של כאב, ירידה לתחתית שאול הנפש, אך גם לרוממות רוח, לניצחון על הכל, לתקווה גדולה ועם טעם של עוד.
היה לי יום כייפי. קפה על הבוקר עם ההורים שלי, שחיתות צהריים ושנ"צ עם אהובת חיי, הופעה משובחת... אולי חייבים סקס כדי להגיד שהיה יום מעולה, למרות שחסר לי מאוד, אבל אולי נשלים חוסרים עד סוף החופש הגדול, אולי...
מתנצל על החפירה, יום נפלא לכולם.
