כלפי חוץ, אני אמנם לא גבר על שכזה, לא גבוה, לא שרירי, לא מאצ'ו כזה, לא חתיך כזה שנשים מזילות עליו ריר. אני גם לא איזה מנכל גדול, שמסתובב לבוש בחליפה של האיומים, חפטים נוצצים ושעון של הביוקר. אבל אני סוג של מבצר שלא קל לכבוש. הלב שלי מייצר חומת הגנה בשבילה, האישה של החיים שלי. היא יהלום לא מלוטש, שצריך את התמיכה כדי שיהיה לה את השקט להראות לכל העולם את היכולות המדהימות שיש לה. זה מה שגרם לי להתאהב בה מהשניה הראשונה ולא לוותר עליה, אפילו לא לרגע, גם בימים קשים, ימים שרוב האנשים, היו קמים והולכים, אבל אני לא הולך לשום מקום.
"תודה שאתה שומר עליי", היא כותבת לי ב 7:12 ובראש שלי אני יודע שהייתי רוצה לשמור עליה אחרת... הייתי רוצה להוריד את החומה ובביצורים ולהיות "חלש" בשבילה. אני רוצה להיות עדין בשבילה, לגעת בה בעדינות ותשומת לב מוחלטת, לנשק כל מ"מ מגופה, אני רוצה להתמסר לגוף שלה, כמו שאני מתמסר לנשמה שלה. עכשיו תעטפי את עצמך בביצורים שלי ותהיי המבצר שלי, ה"כלא" שלי, הכלוב שלי. קחי את כל העוצמות שלך ותעשי בי מעשים שלא דמיינת.
מתחשק לי שתשאירי עליי סימנים, סימנים של בעלות ותשוקה. תשאירי עליי את נוזלי גופך ותאוותך. תחדרי לי לגוף, כמו שחדרת לנשמה שלי, תחדרי ותקחי עליי בעלות, תגרמי לי לאבד שליטה, לאבד מעצורים. תגרמי לי לגנוח ולצעוק כמו חיה, תגרמי לי לפרוק את כל האהבה שלי מהביצים הכבדות שלי, תרוקני אותי כדי שאוכל להתמלא בעוד ממך, בעוד אהבה, תשוקה, חברות, געגוע. תמלאי אותי בך, כדי שאוכל להמשיך להיות המבצר שלך.
