50% מבני המשפחה יצאו חיוביים... חלוקה שווה בין המגדרים והגילאים. לא נעים לי המצב הזה, חוסר אונים מעיק ובעיקר ההבנה שאף אחד לא אומר את זה, אבל מפקירים אותנו. האחראים לא לוקחים אחריות בסיסית ומשאירים את האזרח פשוט לדאוג לעצמו.
היא ממשיכה לעבוד מהבית, שום דבר לא השתנה, הילדים גם ככה בזום ורק אני יוצא לעבודה. כדי לנקות את המצפון שלי, אני מעמיד סירים לארוחת צהריים, עוד לפני הקפה של הבוקר (אורז ועדשים, לא משהו מורכב מדי, אבל עדיין מלא בחום ואהבה).
אני עובר מאיזור חיוג אחד לאחר ובדרך, אני מנהל שיחה פיקטיבית כזאת, המשך של השיחה שהתחלנו, לפני שנאלצנו להתחיל מרתון בדיקות אנטיגן ובילוי משפחתי בנחיל של מכוניות לpcr. שיחה על חברות גדולה, על זוגיות מכילה ומלאה באהבה ותשוקה. אני מצליח להגיע לתמצית הצרכים המיניים, נפשיים שלי... הכל מתנקז בסוף למילה "אהבה".
ההתמסרות שלי מגיעה מתוך אהבה גדולה ואני צריך את האהבה שלה, אני צריך להכנע לה ולתת לה את כולי, תחושת ההשפלה הזאת מביעה אותי לשיאים שלא ידעתי כמותם, אני רוצה עוד מזה, אבל לאט, בקצב שלה וביכולת שלה לעכל את הצורך שלי ולרצות ללכת עוד כמה צעדים קדימה. כמובן שכל זה ידחה עד שנחזור להיות שליליים... לבינתיים עברו שישה ימים מאז הפסקת הצהריים שהשאירה אותי מיוחם. התגעגעתי לתחושת החרמנות הזאת, להתנזרות, להתמסרות... חצי הכוס המלאה, לא?!
בין לבין, חתכתי מהמסלול המתוכנן ושוטטתי ברחובות העיר שלא הולכת לישון. פעם הייתי מבלה בה מלא, היום, הביקורים קזורים העיקר לעבודה (או איזה הופעה) ובריחה מהירה, חזרה לפריפריה. סיבוב אחד, ועוד אחד ועוד וממש במקרה מצאתי חניה. אז חציתי את הכביש ורכשתי מטעמים הביתה.
כשחזרתי הביתה, היתה התרגשות גדולה, כאילו לא הייתי בבית שבוע... רנינמגיש לה את הקופסאות שהבאתי והיא מתמלאת בשמחה שלא ראיתי בימים האחרונים. אנחנו שומרים על מרחק והיא מפזרת לי נשיקות, העיניים שלה נוצצות מאושר, ההתרגשות נשמעת גם בקול שלה והלב שלי יורה קונפטי... אז אולי אני לא בדיוק, הגבר הכי רומנטי בעולם, אבל אין תחושה נפלאה כזאת, בכל העולם... ולא, זה לא בגלל החרמנות, גם לא כי אני עבד דונטאס או עבד משלוחים (או שקר כלשהו), אני פשוט אוהב אותה הכי בעולם!
