הרבה דמעות זלגו אתמול על הספה שלנו. בדיוק סיימנו את העונה של "טוני לומד לחיות" שזה התרגום הגרוע בעולם, "after life" במקור. אני לא אהרוס למי שטרם ראה, אבל זאת סדרה גאונית (מלבד רגעים מביכים פה ושם שיכלו לחסוף מאיתנו). מתוך המורבידיות של הסדרה, דווקא יוצאת אופטימיות גדולה. זאת לא סדרה מלאה בשחקים חתיכים כאלה, היא סדרה שמספרת סיפורים על אנשים, לא מצליחים כלכך אבל בכל החרא של החיים, הם מוצאים רגעים קטנים של אושר אמיתי.
פעם היו לי חלומות גדולים, לכבוש את העולם, הם כנראה כבר לא יקרו, אז במקום לשקוע ביגון קודר, אני מעדיף להנות מכל הרגעים הקטנים והנפלאים שאני צובר כל יום, מאהבה גדולה, מהילדים, מוזיקה טובה, אוכל טעים ועוד מיליון דברים שנראים לנו כלכך מובנים מאליהם, אבל הם לא. הם יכולים להעלם תוך שניה, אז אולי נהנה מהם, כל עוד הם כאן?!
"אני אמות בלעדיך", היא אמרה בבכי ודמעות. אני שונא שהיא אומרת את זה, זה מפרק לי את בנשמה. איש חכם וטוב לב, אמר לי שאנחנו כאן לזמן מוגבל, כמה שנים זניחות, יחסית להיסטוריה של המין האנושי. אז מה המטרה שלנו?! לייצר חיים חדשים ולהעביר "ידע"... זה יכול להיות להמציא משהו משנה חיים וזה יכול להיות מתכון לעוגה, לספר סיפור, לגרום למישהי לצחוק בגלל שטות מטופשת, אבל היא תזכור את זה כל חייה ותצחק, בכל פעם שתזכר בזה.
הסטטיסטיקה לטובה, אני מבוגר יותר, נשים גם ככה, בדר"כ, קוברות את הבעלים שלהן... אני לא יכול לחשוב על משהו טוב יותר מאשר להעביר את כל החיים שלי איתה. זה יכול להיות על הספה במרתון סדרות, זה יכול להיות בלשכב במיטה ולקשקש על היום שהיה, על זכרונות משעשעים מפעם, זה יכול להיות בלייצר עוד זכרונות עם הילדים, ביחד וגם לחוד, זה יכול לשכב מחובקים במיטה, על הברכיים מולה במקלחת, זה יכול להיות בין הרגליים שלה, על הזין שלי, על האצבעות שלי, זה יכול להיות כל דבר, לא משנה, רק שיהיה איתה.
תגידו ליקרים לכם, שאתם אוהבים אותם, שהם חשובים לכם, תבקשו סליחה כי אולי אח"כ לא תוכלו, תצברו יותר חוויות ופחות רכוש, תהיו אנשים טובים, גם בלי סיבה מיוחדת, פשוט טובים.
