אנחנו ביחד כבר שנים, חתיכת היסטוריה. אני כמעט ולא זוכר את עצמי בלעדיה. עברו השנים, התבגרנו, הילדים כבר בבית ספר, משכנתא וכל הקטע הזה של הגדולים, אבל לפעמים, מתחשק לי לעצור הכל ולהרים ידיים, להסיר ממני אחריות, לכמה דקות, להפסיק להיות המבוגר האחראי שדואג לכולם מלבד עצמו ולהיות כלום ושום דבר.
אני צריך להוריד ממני, את השיריון שאני סוחב עליי, את מעטפת הגברית הקשוחה ולהיות רכיכה עלובה, חסרת הגנה. אני צריך להרגיש את הקרקע רועדת והכל מתערער. אני צריך לאבד שליטה, אני צריך שתגעי בדיוק בנקודות התורפה שלי, תכאיבי לי בנשמה, תורידי יותר נמוך משחשבתי שאפשר, כדי שאוכל לעלות, גבוה הרבה יותר משאני חושב שאני מסוגל.
תני לי להכנע לך, תשפילי אותי, תשתמשי בי, תשתמשי בגוף שלי, בנשמה שלי, תשלטי בי ביד חזקה ובזרוע נטויה, תשלטי בי כמו שאני לא יודע לבקש וכמו שאת לא יודעת לדרוש.
