קשה לי להיפרד מדברים. חפצים שכבר לא בשימוש, בגדים שקטנים עליי או כאלה שראו ימים טובים יותר. חפצים כאלה שימוש זמני ובסופו של דבר מקומם בפח האשפה, אבל בשבילי לכל חפץ יש סיפור, יש זיכרונות שהשתמרו ואי אפשר לזרוק, סתם ככה, זיכרונות.
יש לה מנהג כזה, לפני שהיא זורקת תחתונים, היא מעבירה אליי לביקורת. חלק אני מאמץ באהבה וחלק נשלחים לפח. אני אמנם מאוד אוהב לבחור בעצמי את התחתונים שלי, אבל יש משהו מאוד אינטמי ורומנטי, סוג של ירושה. התחתונים שהראשונים שהיא מסרה לי, עדיין בשימוש ונראים כמעט כחדשים. הם מזכירים לי כל פעם, איזה מזל גדול, יש לי שהיא מקבלת אותי ותומכת ב"פטיש" שלי.
על המיטה חיכתה לי ערימה. תחתונים שחורים, כאלה, שאמנם עדיין נעימים וריח מרכך הכביסה עדיין נודף מהן, אבל לטענתה, הם סיימו את תפקידם. אני תמיד אומר שכל בגד, ראוי ללבישה אחת אחרונה, פרידה מיוחדת שכזאת. אז אמנם זאת לא המידה המתאימה אבל אין כמו להיפרד מזוג תחתונים, כשהן מכוסות זרע...