בימי ראשון, שני ושלישי, היא נוסעת לעבודה. היא יוצאת בשעה שהציפורים עדיין ישנות, כדי להקדים את הפקקים. אני נשאר לישון ובעיקר בכלוב, עד שצריך לקום, להעיר את הילדים, להכין להם אוכל ולשלוח אותם לבי"ס.
כשהם יוצאים מהבית, אני נועל את הדלת, אחרי שפיזרתי חיבוקים ונשיקות ופתאום יש לי בית ריק ואני חוזר להיות טיפשעשרה. פעם הייתי מרשה לעצמי לשים מוזיקה רועשת במיוחד, היום זה הזמן שלי, לגעת בעצמי.
זה מתחיל בגריבת גרביונים, לפעמים גם לבישת חזיה וחובה להחדיר פלאג. אני מביט בעצמי במראה וזורק איזה מילה טובה. ההשלמה הזאת, היא תוצר של שנים של רגשות אשם.
שנים ששנאתי לראות את עצמי במראה, התחמקתי מכל מראה אפשרית והיום, זה כיף לי לראות את עצמי, שילוב של חיצוניות גברית מעוטרת בסממנים נשיים, שהם ביטוי לחיבור עמוק לחלקים הנשיים, באישיות שלי.
אני אוהב את המגע של הגרביונים על רגל שעירה, אני אוהב את החופש שאני נותן למחשבות הסוטות שלי, להטריף אותי. לפעמים, אני מבקש ממנה רשות לאונן (היא תמיד מרשה), לפעמים, אני מעדכן אותה שגמרתי בעודי מפנטז עליה פנטזיות סוטות ושטופות זימה, ואז שוב רגשות אשם ותחושת השפלה ממלאת אותי.
לפעמים, אני פורק את החרמנות שלי על עצמי, לפעמים על הרצפה, לפעמים אני מצליח להרוס את הגמירה שלי כדי שאצליח ללקק ולבלוע את הזרע שלי, או למרוח אותו על השפתיים שלי.