תחילת שנות התשעים היתה תקופת השיא של הרוק הישראלי. שלל להקות צצו, גיטרות, עשן, הורמונים של מתבגרים. השיא של אותה תקופה, היה עיר הנוער. חופש גדול, ערב, מרכז העיר, נפגשים כולם והלהקות הכי שוות היו עולות על הבמה והגיטרות היו מנסרות את הלילה.
לפני ואחרי ההופעות, היינו יושבים על הברזלים, זה היה קטע כזה אז. חבורת בנים שטופי הורמונים, יושבים ונותנים ציונים לבנות שעברו מולנו. הרגשתי לא בנוח, אבל זרמתי, כדי לא להרגיש חריג. כבר אז ידעתי שאני שונה קצת מכולם אבל רציתי להרגיש חלק אז שיתפתי פעולה.
בהתחלה זרמתי עם הטעם של כולם ולאט לאט הרשתי לעצמי לתת ביטוי לטעם האמיתי שלי. הרזות קיבלו ציון נמוך יותר והמלאות ציון גבוה. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד, על החיטוט בארון בגדים של אמא שלי ועל הפנטזיות המוזרות שרצות לי בראש.
שנים אח"כ, המשכנו לשבת על הברזלים, אבל השיחות החליפו נושאים וגם אז תמיד הרגשתי קצת שונה, תמיד הייתי קצת אחרת. מצד אחד רציתי להיות חלק מקבוצה ומצד שני, לא הייתי מוכן לותר על דברים שנראו לי חשובים.
שנים רבות הצלחתי לתמרן, ככה, בין החברים. היינו קבוצה גדולה של חברים, יצאנו לבלות ביחד בסופ"ש, נפגשנו אחר הצהריים, יצאנו לטיולים... חטיבת ביניים, תיכון, צבא, לימודים... חתיכת חיים עברנו ביחד ואז הגיע הפייסבוק ובשלב מסוים כבר לא יכולתי לשחק את המשחק, למרות שידעתי שזה לא יוביל למשהו טוב.
היום כבר אף אחד לא יושב על הברזלים, כולם תקועים בנייד...