כבר תקופה ארוכה שאנחנו לא במיטבנו. ויכוחים מיותרים, תמיד על אותם דברים, חלקם מטופשים, שמובילים לכעס ועלבון. פעם היא, פעם אני, לפעמים שנינו. "נגמר לנו על מה לדבר", היא אומרת או שואלת ואני נכנס לקונכיה של עצמי, מסתגר ושותק. היא שונאת שאני שותק. אני שונא לשתוק אבל לפעמים אין לי מילים.
כמה אהבה יש לנו, אהבה גדולה, ענקית, ללא גבולות, אבל משהו לא מסתדר, אנחנו לא מצליחים להתגבר על השגרה, הלחץ בעבודה, עומס נפשי, פיזי, הילדים, חלומות שאנחנו דוחים, אבק בפינות, כלים בכיור, כביסה על הספה.
ומה עם התשוקה? היא נעלמה, לא קיימת. מדי פעם, זה קורה, התפוצצות או שאולי סתם חרמנות רגעית או סתם לסמן שהזדיינו?! לא אוננתי שבוע, לא זוכר מתי היתה לי זקפה, לא זוכר מתי הרגשתי חרמנות, לא זוכר מתי היה לי חשק לכתוב פוסט מלא בזימה, מזל שיש מלא פוסטים בטיוטות. עכשיו, אפילו לא מתחשק לי להעלות תמונות מהארכיון; יש שם מאות תמונות ושום דבר לא מגרה אותי.
מתחשק לי לקום וללכת, כמה ימים לבד, אולי לעשות משהו בשבילי, שזנחתי כבר כלכך הרבה שנים, מאז שהחלום של החיים שלי, התנפץ. אני לא יכול לקום וללכת, לא כרגע, זה יגמור אותה, זה יגמור אותי. אני מתוסכל. רוב הזמן אני מאוכזב מעצמי, מכל דבר שהידיים שלי נוגעות בו.
"אתה אבא טוב", היא אומרת ואני עם דמעות בעיניים, אבל מחזיק את עצמי, לא להתפרק. "אני גרוע, חסר תועלות", אני עונה לה. אני טוב בלעשות כלים, לעשות שוק, להכין לילדים כריך לבי"ס ולהוריד את הזבל, אני אומר לעצמי בלב. היא לוקחת אותי לחדר של הקטן והוא מספר איזה אבא טוב אני ואז לחדר של הגדולה ואני לא מאמין להם. הם רק רוצים לשמח אותי, אני לא מסוגל לקבל מחמאות.
היא מחבקת אותי, "אתה רואה כמה הם אוהבים אותך, כמה אתה חשוב להם", אני לא מסוגל להגיד לה שאני מרגיש אחרת, כישלון אחד גדול. "אתה שונא שאני אומרת לך, אבל יודע שזה נכון, אני כאן בזכותך, בגללך. בלעדיך, לא הייתי כאן, אתה הכל בשבילי". אני בחיבוק שלה וזה לא מגיע לי.
עם הקפה, מאוחר יותר, ביום אחר, במקום אחר, היא אמרה, "תספר לי הכל, תחפור לי על כל שטות, אני רק רוצה להיות יותר חלק ממך" ואולי יש בזה משהו, אולי אני צריך לדבר יותר, לחלוק יותר, אבל אז כל מה שעובר לי בראש זה הצורך שלי להיות שלה, כלכך פשוט, כנוע, מתמסר, מאוהב עד הירח ובחזרה, קצת יותר מאתמול, קצת פחות ממחר.
