נאמנות ותשוקה

יום השואה תמיד, היה, אירוע מורכב, עבורי. מגיל צעיר, אני זוכר שהאווירה בבית היתה משתנה לקראת יום השואה, עשרים וארבע שעות של עצירת נשימה. בגיל מאוחר יותר, כבר מצאתי את עצמי שוקע לסרטי שואה, לעדויות, לכל פרט מידע אפשרי. ההתעסקות בשואה, היתה בכל ימות השנה ולא רק ביום הספציפי הזה. היו חלומות בהקיץ וחלומות בלילות ועל בסיס קבוע דמיינתי את עצמי פרטיזן ביערות או דמות מה"בריחה מסוביבור" או הילד מה"אי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב ז"ל. עם השנים, נעשה לי ממש קשה, במיוחד ברגע שהילדים נולדו. אני רק יכול לקוות שלא העברתי להם את תסביך השואה שלי. ביום הזה, אני כועס על עצמי, שלא חפרתי לסבא וסבתא שלי, שיספרו את מעט ה"חוויות" שלהם ממחנה העבודה, שבו הם היו. לצערי את הטלאי הצהוב, הם שרפו הרבה לפני שאבא שלי נולד. אני די סולד מקעקועים, אבל תמיד חלמתי לקעקע מספר על היד, שלא אשכח את כל מי שלא הכרתי, שעלו השמיימה במשרפות של אשוויץ, אולי זה יקרה יום אחד.