עוד מעט, החופש הגדול יסתיים ונתחיל בשגרה חדשה. לו"ז חדש, בי"ס, חוגים... יש הרבה "אירועים", שרשומים כבר ביומן, לזמן הקרוב וזה קצת מלחיץ אותי, כרגע, יותר ממרגש...
בימים, בשבועות האחרונים, כמעט ולא חשבתי על סקס, על התמסרות, השפלה וכל הדברים הקטנים, שחירמנו לי את הנשמה, אולי יותר מדי. הרגשתי צורך להתנתק קצת, לנקות את המחשבות. מחקתי טיוטות של פוסטים, מחקתי תיקיות שלמות של תמונות שטופות זימה.
היו כמה ימים שהיינו רחוקים, צמודים בחיבוק, אבל רחוקים כלכך, אולי הכי רחוקים מאז שהכרנו, לפני כמעט שני עשורים. בדרכים, "דיברתי" איתה, שיחות וירטואליות, חיפשתי את המילים ולא מצאתי ואז אחרי שנשמתי קצת אוויר בזלת, היא ביקשה את הקרבה והמילים נשפכו, גם מגע שהתניע מחדש.
התחלנו סדרה חדשה, על ביריונות בתיכון וככל שמתקדמים הפרקים, הלב נעצר והמחשבות טסות בטירוף. מחשבות על הורות לילדים, בעולם משוגע וחסר גבולות. עולם של שפע בלתי נגמר, עולם של זוהר אבל מלא בבדידות. איך אפשר לשמור על היקר מכל, שלא יפגעו, שלא יהיו חארות...
רעיון שרץ לי בראש, כבר כמה שנים, התעורר מחדש ובעוצמות שלא זכורה לי כבר יותר מעשור. זנחתי את זה, החבאתי באיזו מערה חשוכה וזה עכשיו בוער בי, להגשים. זה נטו אני, נטו בשבילי, תדרש הקרבה מסויימת וזה קשה לי, לשים את עצמי בסדר העדיפות.
המחשבות טסות לכל הכיוונים ואני צריך קצת שקט. זה נגמר בזרע על השדיים שלה, על החזה השעיר שלי. אני צריך עוד, כמו נרקומן, של אינטימיות וזימה. רק עוד כמה ימים ונתחיל שגרה חדשה, בין המשימות, המטלות, החגים, החופשות, נוסיף גם אותנו, זמן שלנו... איך אפשר להמשיך להתגעגע ככה? זה געגוע יומיומי, געגוע לחיבוק, לחיוך, למילה, געגוע לחום של גוף בגוף, געגוע של התאהבות מתמשכת, של תשוקה בוערת. כשהיא אומרת שהיא רוצה אותי, העיניים שלה מבריקות וכשאני מספר לה, שאני צריך אותה, שאני צריך להיות שלה, אני נוזל ומשאיר סימנים בתחתונים.
