אנחנו שוכבים במיטה, עייפים מעוד יום עמוס. "לכבוד השנה החדשה, אתה חושב שאתה שמח?", היא שואלת ואני עונה "כן" הכי חד משמעי וברור שיצא לי מהפה. היא מופתעת מהתשובה המהירה והברורה כלכך. "כן, אני שמח, שמח ואומר תודה על כל מה שיש לנו. זה לא מושלם, תמיד אפשר לרצות לשפר, אבל טוב לי", אני עונה והיא מסכימה איתי.
כמה דקות אח"כ היא כבר תירדם ואני אשאר עם המחשבות שלי. "אתה באמת מאושר?", אני שואל את עצמי. "כלכך הרבה אכזבות היו לך השנה, אז איך אתה יכול להיות מאושר?", אני מוסיף ומנסה לערער את עצמי. השנה האחרונה היתה מלאה בכישלונות קטנים, בכעסים, תסכולים, אכזבות.
אני כועס על עצמי שלא שמרתי מספיק טוב על הבריאות שלי, לפעמים אפילו הזנחתי את הבריאות שלי ושילמתי על הטעות הזאת ביוקר. אני כועס על עצמי שלא עשיתי מספיק ספורט, שאכלתי יותר מדי, בעיקר כדי להתנחם ואז לשנוא את עצמי. אני כועס על עצמי, שיכולתי להיות יותר עם הילדים, עם המשפחה, במקום להיות בטלפון. אני כועס על עצמי שלא עמדתי ביעדים בעבודה, למרות שעבדנו קשה, אבל כנראה, לא מספיק קשה.
אני כועס על עצמי שלא עשיתי מספיק בשביל עצמי, בשביל הנשמה שלי. אני כועס שהצלחתי לאבד עוד כמה חברים, השנה, שלא הצלחתי לייצר חברים אמיתיים חדשים. אני כועס על עצמי, שדחיתי יותר מדי דברים, שלא אמרתי דברים, מצטער על דברים שאמרתי, מצטער על כל הפעמים שאוננתי, בלי לבקש רשות, כי הייתי חלש מדי, מצטער על כל הפעמים שלא יזמתי, שלא ביקשתי, שלא הראתי כמה אני רוצה אותה, כמה אני צריך להיות שלה, פשוט שלה.
אחרי שנזפתי בעצמי, זה הזמן להזכר שיש גם טוב בכל הרע הזה, יש מלא טוב... תודה על כל השפע שיש לנו, שלא חסר לנו כלום ורק שואפים ליותר, תודה על אישה מדהימה, עם לב ענק שמלא באהבה, תודה על ילדים מופלאים (גם אם הם מעצבנים לפעמים), תודה על משפחה, תודה על עבודה שמאפשרת לי להיות אבא זמין ופעיל, תודה על כל החוויות שצברנו השנה, על הטיולים הכייפים שהיינו (גם אם היה חם והיתה עליה קשה בסוף), תודה על הדברים הטעימים שאכלנו השנה, מתוקים ומלוחים, מטוגנים, אפויים, מבושלים וגם טריים. תודה על זוגיות וחברות שלא יכולתי לדמיין טובה ממנה, תודה על תמיכה וגיבוי, תודה על הקשבה וקבלה, תודה על רגעים קטנים של אושר גדול, תודה לעץ במרפסת שהתחיל לפרוח, תודה לקקטוס הותיק שלנו, שמתאושש וצומח מחדש, תודה לְךָ ולָךְ, שהגעתם עד לכאן. תודה מעומק הלב.
