בשבת האחרונה, העולם שלנו התהפך והמציאות כבר לא תהייה כתמול שלשום. יום לפני, הייתי עם הילדים בגולן, נשמתי אוויר, הייתי מאושר. כמה ימים לפני זה רק חזרנו מנסיעת עבודה משולבת בחופשה זוגית קצרצרה בחו"ל... זה מרגיש כאילו עברו שנים מאז...
איך אני יכול להתבכיין על כמה ימים קשים, שיש אנשים שלא יודעים מה קרה עם היקירים שלהם, או כאלה שרק קברו את האהובים שלהם ואלה, שאין להם בית לחזור אליו?! ואלפי המגוייסים, שמחכים לפקודה לסכן את החיים שלהם?! איפה הם ואיפה אני?! מה אתה מתבכיין, אני מטיח בעצמי.
בדרך כלל, אני לא מפחד, גם לא שהבית שלי רעד מפיצוץ בית קפה (זה קרה פעמיים), גם לא כשהאוטובוס "שלי", התפוצץ שכבר הייתי במקום אחר... אבל עכשיו, אני מפחד, אני מפחד על הילדים, אני מפחד שהמלחמה הזאת תגמר, כבר לא יהיה אותו דבר... לא במובן האישי, הזוגי, המשפחתי, הלאומי...
אתמול בקידוש, הוספתי פרק מתהילים (פסקה אחת לפני הקידוש)
גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י
שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃
הקול שלי רעד ולא הרגשתי בטוח או מנוחם. אח"כ הוספתי גם מי שברך לחיילי ישראל זה המעט שאני יכול לעשות כרגע.
אני צופה וקורא בסיפורי גבורה, של אזרחים, חיילים, שוטרים... כילד, רציתי להיות גיבור כזה, שמציל את העולם מאנשים רעים, כמה תמימות... אני לא גיבור, אני סתם בכיין, שלא יודע מה לעשות עם עצמו, שלא מצליח לזייף חיוכים ולשגר, שהכל כרגיל, רק קצת אחרת.
מגיע לנו שקט, מגיע לנו להתעסק בדברים הקטנים של החיים, להנות מכל הטוב שיש לנו כאן ולא רק מהתאחדות בזמן מלחמה. מגיע לנו, שהאוייבים שלנו, כבר לא יהיו כאן. שהעולם יבין שאי אפשר לאפשר לכזה אירוע, לחזור על עצמו וכל מי שאחראי לזה, חייב לשלם בחייו. זאת לא נקמה, זה רצון לחיות בשלום, בסביבה של אנשים, שלא רוצים שלום.
שבת שלום ואני שולח ברכה ותפילה, מעומק הלב, לכל החיילים, אנשי הביטחון, הצלה, רופאים, אנשי זק"א, אזרחים שיושבים עכשיו בממ"דים... אוהב אתכם
