נאמנות ותשוקה

אני צריך פורקן, כאן ועכשיו. אני יכול להתאפק עוד אבל אני רוצה וצריך להוריד את השיריון מעליי ולנשום קצת אוויר, אבל בו זמנית אני כועס על עצמי, שיש אנשים שאיבדו את היקרים להם, את הבית שלהם או שנמצאים עמוק בשטח אויב ואני מתעסק ב"שטויות".

אני מתגעגע לרגעים האלה, לבד עם עצמי. זה לא קרה כבר חודשים ארוכים, למיטב זכרוני. היא נסעה כבר ממזמן במשרד והילדים בבי"ס ואני לבד בבית. זה מחזיר אותי לגיל 12-16, שחיכיתי שאהייה לבד בבית, כדי לפתוח את הארון של אמא שלי ולמדוד מהבגדים שלה. 

אני עומד עירום מול המראה ומסתכל על הגוף שלי, שביומיום, אני נמנע לעשות. אני מתעלם מכל מה שאני לא אוהב. הוצאתי מהארון, את הקופסאות הנסתרות, מדדתי, לבשתי ונגעתי בעצמי. עכשיו אני אלך לשתות קפה, ואעבור על מיילים, לבוש בשיריון של תחרה ולכמה דקות, לא יהיו לי רגשות אשם...