בפרק הקודם של חיי, כשהייתי צעיר, נטול ילדים ומשכנתא, היה לי חלום. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ואיך דברים צריכים לקרות. היתה לי תשובה כלכך מדוייקת, למה אני רוצה להיות כשאהייה גדול, אבל חלומות ומציאות לחוד, למרות שכח הזמן, הרגשתי שאני צעד אחד קטן מתחילת הגשמת החלום. צעד אחד קטן שלא הגיע.
הפרק הזה הסתיים גם במעבר לעיר אחרת, באיזור חיוג אחר. כשארזתי את הבית, ארגזתי גם את חלום חיי. ידעתי שאדם טוטאלי ומתמסר, כמוני, לא יכול להיות שום דבר בנוסף לאבא במשרה מלאה. היה לי קל לקבל את ההחלטה הזאת, כי הרגשתי כישלון אדיר, לא עמדתי ביעדים שהצבתי לעצמי וגם לא ראיתי סיכוי קלוש, שזה יקרה.
מאז הילדים כבר גדלו, על גבול גיל ההתבגרות והחלום מזכיר לי מדי פעם שהוא עדיין כאן ושאני יכול להתעלם ממנו עד העולם הבא, אבל זה לא משהו שניתן למחוק מהנשמה שלי. רציתי להגשים חלק קטן מחלום, משהו שאני אגיד בגאווה שהגשמתי, שסימנתי ✓ , אבל בכל פעם, מחדש, דחיתי.
תמיד ברגע האמת, הרגשתי שזה לא יעניין אף אחד וסתם בזבוז כסף וזמן. באביב 2020, הייתי אמור להתחיל, להגשים חלק מהחלום. הכל היה מתוכנן, אבל אז הגיעה הקורונה והכניסה הכל לבור ללא תחתית, להדחקה. אותו חלום, דרך אגב, היה אמור להתחיל אחרי חופש סוכות, אבל אז התחילה המלחמה המקוללת הזאת ולא נראה שזה יגמר בקרוב.
המלחמה, וכל הכאב והטראומה סביבה, גרמו לי לחפש נחמה ולחפש אותה בין אלפי קבצים במחשב, בהארד דיסקים חיצוניים, שמעלים אבק. החלטתי שאולי הגיע הזמן להוציא לאור, חלק קטן מהחלום. אפילו למדתי את הבסיס של איזו תוכנה, אפילו עברתי תהליך יצירתי ורגשי ועכשיו שהכל מוכן ורק צריך להפוך את החלום למשהו פיזי, מוחשי, שוב הבטן מתהפכת ואני שוב מנסה לשכנע את עצמי, שזה סתם בזבוז כסף, זמן וזה לא יעניין אף אחד... "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה?" וואלה, לא יודע, במיוחד בימים שהורים קוברים אתה ילדים שלהם ומאות אלפי אנשים עזבו את הבית ועוד מאות אלפים נאלצו לעזוב את הבית ולרובם, אין בית לחזור... וואלה, לא יודע...
