ישנתי גרוע באותו לילה מרוב התרגשות, מרוב מחשבות, מהבנה כלכך ברורה לכמה אני צריך להיות שלה, הרבה יותר שלה, לא רק בן זוג שמאוהב בה וחושב שהיא האישה הכי מדהימה, חכמה ויפה בעולם (מתנצל מראש בפני כל. הנשים היפות האחרות... אתן יפות ומושלמות, אבל היא מחוץ לתחרות), אלה משהו עמוק מהנשמה, שייכות לגוף שלה, לרגש שלה, לצרכים שלה, לתשוקה שלה, לכל דבר שקשור אליה.
כבר ימים שאני מעביר בראש שיחות דמיוניות איתה, על כל התשוקות שבוערות בי. חבל שאי אפשר לעשות לזה share ולהעביר לה את כל העומס הנפשי-מחשבתי-זימתי הזה. אני צריך להתמסר אליה, אני צריך לתת לה את הלב שלי, לשים אותו על השולחן ושתשתמש בי כרצונה. אני צריך שהלב שלי יכאב, אני צריך לרדת למטה, לצד הכי אפל של היקום, אני רוצה לקנא בה, אני רוצה להתחנן לתשומת לב ולקבל את המעט שבמעט. אני רוצה לבעור מחרמנות יתר.
אסור לי לגעת, אני כל הזמן מזכיר לעצמי ואני מרגיש את התשוקה בוערת וזקוקה לפורקן. מבלי לשים לב, אני מרגיש את האגן נע, משתפשף במזרן ובשקט בשקט גונח את עצמי לדעת. אני עוצר לפני שיהיה מאוחר מדי ולא מפסיק לחשוב כמה מגרה זה יהיה לגמור בתוכה, מהר, תוך שניות ומכל המקום המשפיל הזה, לרדת וללקק אותה ואותי ביחד, עד שהיא תגיע לאורגזמה שאני יודע, שכלכך מגיעה לה.
בסוף היא מגיעה ואני יורד למטה, לעזור לה עם המזדוות. היא קופצת מהאוטו בהתרגשות, כאילו זכתה בלוטו. אנחנו שוקעים לתוך חיבוק גדול כמו לפני 19 שנים (פחות שלושה שבועות לערך) בתחנת הרכבת, כשנפגשנו בפעם הראשונה. היא נכנסת הביתה ומגלה את זר הפרחים על השולחן, את הקקטוסים שלה, ששתלתי מחדש ואת הבייבי סוקולטנים שנשתלו במיוחד בשבילה. גם הילדים הכינו לה ברכות וכל הרגע הזה היה עמוס רגשית ושחרר את כל הגעגוע הזה שהצטבר.
הילדים קמו והתרגשו לראות את אמא שלהם, שוב בבית ורצו לחפש את המתנות שלהם. לפני דהם יצאו לביה"ס, היא כבר נרדמה וכל המחשבות על זימה , יצאו לפגרה, עד להזדמנות אחרת.
