#1
המחט בכף היד הציקה לי ומשום מה הכל הרגיש צפוף מדי ב MRI. לחצן המצוקה לא העניק תחושת ביטחון, גם לא האוזניות התעשייתיות, שלא סיננו ממש את הרעשים. עצמתי עיניים וחשבתי מחשבות נעימות; על הילדים ואישתי, השלג בחרמון, הזרימות בנחלים, חיבוק ליד האח הבוער, פיצה חמה שיוצאת עכשיו מהתנור... "לנשום עמוק, להוציא אוויר ולא לנשום", אומר קול דיגיטלי כזה. אני מבצע לפי ההוראות ומפסיק לנשום עד שאותו קול מאשר לנשום רגיל. אז נתתי למחשבות של זימה, להתרוצץ חופשי; חשבתי על הצורך שלי להתמסר אליה, על גרביונים דקים שעוטפים לי את הרגליים, בד נעים שיעטוף וילטף לי את הגוף... הקול הדיגיטלי קוטע את המחשבות שלי ומבקש "לנשום עמוק, להוציא אוויר ולא לנשום" ובזמן שאני עוצר את הנשימה, חשבתי שעוד מעט הכל יסתיים והכל יהיה בסדר, רק עוד קצת סבלות...
#2
הגענו לרופא בדיוק חודש לפני התור שנקבע לי (מרוב לחץ, התייחסתי רק ליום ולא לחודש), אבל לשמחתי, הרופא הצליח להכניס אותנו, בין המטופלים, שהגיעו בהתאם לתור שנקבע להם. הוא עבר על כל הבדיקות ושיתף את חוות דעתו והאפשרויות שעומדות לפנינו ביום המיועד, כשאני אשכב מורדם בחדר הניתוח, והיא תצטרך להחליט בזמן אמת. בדרך לאוטו, היא אמרה בחצי צחוק, "יש לך מזל שהחיים שלך תלויים בידיים שלי". הסתכלתי עליה ואמרתי בשיא הרצינות, "החיים שלי תלויים בידיים שלך כבר עשרים שנה".