נאמנות ותשוקה

יום ההולדת הוא היום השנוא עליי בשנה ולא בגלל שאני מצטער שנולדתי או משהו כזה, אני דווקא אומר תודה, כל בוקר, על כל הטוב שיש לי, אבל תשומת הלב הזאת , במיוחד בעידן הוירטאלי, משבשת אותי לגמרי, אז השנה היום הזה עבר בשקט מפתיע בעיקר בגלל חזרה ארצה מטיסת עבודה והתנתקות יזומה מהפייסבוק.. הבוקר התחיל כשהילדים התרגשו כלכך לראות אותי אחרי העדרות קצרצרה וההתרגשות מהפינוקים שהבאתי להם... יום העבודה שלי היה מאוד יעיל; פתחתי את הבלוג, כתבתי מלא ומחקתי מלא, מלא קפה בין לבין. אחרי הצהריים אישתי והילדים עטפו אותי בחום ואהבה שהיתה כלכך חסרה לי בימים האחרונים שהייתי רחוק מהבית (וזה ממש לא קורה לעיתים קרובות) אבל מה עם הביצים שלי שמלאות וזקוקות נואשות לפורקן?ובכלל יש לנו מלא דברים להשלים כשלא הייתי כאן אבל אז נרדמת ונשארתי לבד בחושך... בימים עברו הייתי שוקע בפנטזיה "מטונפת" ומגיע לסיפוק רגעי אבל התאפקתי והיד לא התקרבה אל בין רגליי.. לאחרונה למדתי לדחות סיפוקים, להתנזר כמעט לחלוטין מאוננות ומסיפוק עצמי, לפחות בלי בקשת רשות וגם זה לא קורה הרבה כי אני מעדיף לא לגמור לבד ככל הניתן... חסכתי לעצמי חגורת צניעות... מפה לשם לילה לבן, שני ילדים חולים ואבא חרמן אחד