כמה געגועים, גייב.. אני מרשה לעצמי לקרוא לך גייב.. 6 שנים עברו כבר מאז נטשת אותנו ועדיין זה נראה לי לא הגיוני... שנים שאתה מלווה אותי עם המוזיקה שלך, עם הטקסטים הקשים לעיכול שלך, עם ההתמסרות הטוטאלית לנגנינה וליצירה שלך.
לא אשכח את ההופעה שלך בסינדרום (ז"ל), זה היה לפני מיליון שנים בערך, הייתי מטר וחצי ממך ואחרי ההופעה ישבנו על בירה וקרעת אותי מצחוק.. אני עדיין מצטער שהברזתי ברגע האחרון מההופעה ההיא בצוללת, ההופעה האחרונה שלך בעצם..
תודה רבה גייב, על האומץ לחשיפה, על האמת האומנותית שלך, תודה שעזרת לי לעבור ימים קשים, גם בלי לדעת שאתה חלק ממני, תודה שהשארת אחריך יצירה כלכך חשובה. אני בטוח שהיית השראה להרבה מאוד אנשים.. יש לך מקום של כבוד בלב שלי, תודה !
גבריאל בלחסן (20.08.2013 - 14.05.1976)
בלי תוכניות לטווח הרחוק. בלי תוכניות למחר. בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.
לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות. כמה שפחות להתחכך.
בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים טלוויזיה ושינה.
10 שנות לימוד, פרופיל 21 , בי-פולר 32 , שנה של חיים שנראים כמו 400 .
אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה.
ליד חמלתית, עיניים כחולות מביטות בי בתוך העפעפיים.
אני שומע את הקולות: "קום בחור. קום. לך. בעט. תחפור. תשבור.
תתקדם. תתלכלך. תגדל. תבנה".
אבל אני מפחד. מפחד. האדמה הזאת חשודה. אי אפשר לסמוך עליה. קשה שלא להחליק.
ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי. אל תעצום עיניים. אל תעצום.
תפוס גיטרה, תפוס משהו. תפוס את הזין. דחוף אותו לאן שהוא שלא יגידו שלא היית כאן.
שפרחת לך כמו בלון הליום. שבזבזת חמצן. שינקת מהחיים. שלקחת ולא החזרת דבר.
קנה לך רכוש. תאיץ, תגמור את המקלחת סוף סוף. בנה תוכנית חיסכון.
שמור על השיניים שלך שלא יפלו בדרך, בדוק את האשכים שלך מדי פעם,
שלא גדל שם משהו בטעות. מצא אישה.
אבל בלילה, געגוע ליד חמלתית.
לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק.
שלא אשאר ככה בלי כלום. עם קצבה וקופסאות כדורים. ויחלפו השנים וארקב פה לבד.
וכולם יגדלו ויגדלו שפמים וישלחו לי קצת כסף שלא אמות ברעב.
"אתה צריך להתעורר" שואג לו הקול. ואני מהסה אותו ומכסה את הפנים בשמיכת פוך,
"שלא תמצא את עצמך שוב מסתובב במסדרונות ארוכים של בתי חולים עם מוח קרוש ורצון עז למות".
מעלה אבק. נושן. נשכח. תופס טרמפים לקופת חולים,
כשמכוניות חדישות עם פנים שבעות ודשנות בוהות בי וחולפות ביעף. שיער שיבה. כרס גדולה.
"אל תוותר" שואג לו הקול. "תרוץ. סדר את הזקן שלך, תחייך, לך לטקסים, מסיבות.
תעמוד זקוף. נפח את שרירי החזה שלך. תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך".
אבל אני מפחד, מפחד לגווע ככה עם השנים ועם ימים בלי שמש וזכרונות של אהבות ישנות.
אני בטח אלחם בקורי עכביש מצטברים, ערירי בלי שיניים טוחנות ואחכה מחוץ לבית,
שיחלוף עוד יום, מבלי לדעת דבר. מבלי לדעת דבר...
גבריאל בלחסן - עתיד
* למי שלא מכיר.. גבריאל בלחסן היה ממקימי להקת אלג'יר, יחד עם חבר ילדתו, אביב גדג'.
החל משנת 1999 הוציא חמישה אלבומי סולו (אלבום אחד משותף עם אחיו ואלבום של סקיצות לאלבום שלא זכה להשלים לפני מותו).
במהלך העשייה האמנותית שלו, גבריאל בלחסן, עסק במצבו הנפשי, באשפוזים ובתגובות הסביבה לכך, ואף תיעד את חייו בסרט תיעודי. בשנת 2010 זכה הסרט "גם כשעיניי פקוחות", המתעד את חייו של בלחסן בשלוש השנים האחרונות ואת תהליך העבודה על האלבום "עתיד", במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב לסרטים תיעודיים. בין היתר תועדה בסרט התמודדותו עם ההפרעה הדו-קוטבית ממנה סבל, לאחר שנטל כדור אקסטזי.
