שבוע עבר מהפעם האחרונה שהזדיינו ואני טעון כולי בחרמנות שעולה על גדותיה. תמיד אחרי זיון מטורף או צעד אחד קדימה במסע שלנו, תמיד תגיע סוג של רגרסיה... זה יכול להיות חוסר חשק שלה מהסיבה הרגילה, ימים עמוסים או מישהי שנרדמת והכל בסדר או שמישהו, שלא נזכיר את שמו, פתאום תופס רגלים קרות, שוכח את כל מה שהוא חווה (וכתב כאן) ונאטם ריגשית... נאטם ולא נותן לבערה הזאת שבתוכו לצאת החוצה. לפעמים זו דווקא התשוקה העוצמתית הזאת שבוערת בי, היא זאת שעוצרת אותי.. תשוקה שהצטברה במשך ימים ואני יודע שהיא תתפרץ כמו הר געש כלכך מהר, מהר מדי.. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם המהר מדי הזה, עם תחושות הבוז עצמי שמציפות אותי אחרי... .
אז אחרי שבוע והחרמנות בוערת כמו הר געש שעוד כמה רגעים עומד לפרוק את כל זעמו ואני לא רוצה שהיא תחשוב שכל מה שיש לי בראש זה סקס ואני עוצר את עצמי מלגעת בה ומנסה רק להיות שם איתה אבל האצבעות שלה מלטפות אותי בדיוק בצורה שמטביעה אותי בזרמים של צמרמורת חמימה ומטריפה, אני נאנח מכל מגע שמוסיף עוד גל של צמרמורת. "אני אוהבת להטריף אותך ככה", היא לוחשת ועוד גל של צמצרורת הולם לי בנשמה, "אני רוצה להשתמש בך, דילדו שלי, לאלף אותך כרצוני" והמילים שלה שולחות אותי לרכבת הרים של רגשות.. "תאלפי אותי בבקשה", אני מתחנן ובאמת מתכוון לזה...
(הפוסט הזה נכתב במהלך השבוע שעבר והבוקר ככל הנראה חזרנו הרבה צעדים אחורה... לא מרים ידיים ולא מוותר, לא שובר את הכלים, נדבר על זה היום, מחר, מתישהו, יש לנו את כל החיים לפנינו)
