לרוב אנחנו נחשפים להקרבה נשית למען הגבר. כך היה נהוג בעבר הרחוק ועדיין זאת נורמה מקובלת גם היום. האישה היא כלי של הגבר ומקומה בבית: בישולים, ילדים, כביסה, שירות מיני וכו' (אני יודע שזאת הכללה ויש מצב שהגזמתי, אתכם הסליחה)
זאת לא השגרה בה גדלתי. אבי ואמי התחלקו במטלות הבית ובגידול הילדים. אמנם אמי נשארה בבית אבל כשאבי היה חוזר מהעבודה, המשמרת היתה מתחלפת ואבי היה לוקח את הפיקוד: מקלחות כשהיינו קטנים, משחקים, סיפור לפני השינה, שיעורי בית. הוריי נשואים כמעט 50 שנים, זוגיות לתפארת שמשתבחת עם השנים. זוגיות שאפשר לקנא ולהעריץ, מודל לחיקוי.
את אישתי אני אוהב כמו שלא אהבתי מעולם. אהבה עוצמתית שאין לה גבולות. אהבה הדדית שלא תמיד ניתן להכיל אותה מרוב עוצמתה. האהבה שלי היתה פעם שקטה, אהבה של מחוות קטנות, של חום ואהבה, בלי יותר מדי דיבורים או מחוות גדולות... מאז למדתי גם לדבר, לחלוק את הדברים הטובים, הגרועים ואפילו את העצובים. למדתי להיות חזק כשצריך ולחשוף גם את החולשות שלי. למדתי להיות זה שמרים אותה מהקרשים ולמדתי לתת לה להרים אותי כשצריך.
למדתי שזה בסדר להיות קצת קיטשי ולהראות אהבה כמו ש"נשים אוהבות" ולמדתי גם את מקומי האחר, את הצורך העז הזה להיות שלה. להתמסר לנשמה שלה, להעריץ את הגוף שלה, גם אם היא שונאת אותו. למדתי שלהעניק לה את ליבי, נשמתי וגופי, לא הופך אותי לגבר פחות טוב, לגבר נחות. זה דווקא הופך אותי לגבר טוב יותר. אני חושב שהיא מבינה את זה כבר, מבינה כמה אני שלה, באש ובמים, באושר ובעצב. שלה נפשית וגופנית. היא מבינה שלפעמים כל מה שהיא צריכה לעשות זה לקחת את המושכות ולהוביל אותי אליה, להשתמש בי כדי לספק ולענג אותה, כי אני יודע איך , כי רק אני יכול להתמסר אליה כמו שמגיע לה. היא כבר מבינה את הכוח שיש לה בידיים, את היכולת להוביל אותי אליה, לקחת אותי ולהשתמש באהבה הנסתרת שלי, זאת שאף אחד לא רואה ולא מכיר חוץ ממנה (וממכם, קוראי היקרים), עכשיו רק נשאר לעבוד על הביצוע. צעד אחר צער, לאט לאט, יש לי זמן, יש לנו את כל החיים לפנינו... תכלס, רק צריך לשחרר את הפקק ואת כבר תדעי מה הכי טוב בשבילך, בשבילי, בשבילנו.
