נאמנות ותשוקה

תנו לסכין להסתובב, לשמיים להשחיר,
לים להאדים לפצעים להסגר.
כשהירח מוכתם בדם,
כשהמוות בא מהים ולוקח אותך,
לשם היו לוקחים את הילד ומלבישים אותו בגדי זהב.
אומרים לו להתפלל אבל הוא היה שותק.
והוא היה מהלך בעולם. פונה למערב,
מסתובב אל המזרח.
באים קילוחי המים,
באים קילוחי הדם.

וככה החיים שלו היו מתהפכים:
טמא, טהור, טמא וטהור, טהור וטמא, טמא וטהור.
והיו לו שני לבבות וכל אחד מהם שבור בפני עצמו.
וכל אחד מהם שבור בזכות עצמו.

וככה החיים שלו היו נראים:
מלון, מלון ומרתף, מרתף ומלון,
מלון ומרתף, מרתף ומלון.
ובאותו הלילה - מלאך, גלגל, כוכב, מלאך.

תנו לסכין להסתובב
תנו לילד לבכות
לכבס את בגדייכם בדמעות.

ואלה היו מאורעות הגוף:
עכשיו הטרף נהיה לצייד טורף,
צייד וטורף טורף וצייד. צייד וטורף טורף וצייד.

וככה החיים שלו היו מתהפכים:
טמא, טהור, טהור וטמא,
טמא וטהור, טמא וטמא.

הייתי רוצה להגיד תפילה
להתכוון בכוונה שלמה
אבל אני רוצה את הסוף ולא את ההתחלה
אני רוצה לראות את המוות בא
אני רוצה לראות אותו בא אלי
אני מבקש את מות יקירי
אני מבקש את מות ידידי
אני מבקש את מות אהובי
אמא יקרה ליבי מדמם לראות אותך חולה
אני מבקש את המוות בך
וגם אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי
אני מבקש את השבר הסופי
השבר האלוהי, השבר המלכותי,
טמא, טהור, טהור וטמא, טמא וטהור
ובאותו הלילה - מלאך, גלגל
ואלה היו מאורעות הלב
גוף דם
גוף דם

פתחנה שערי. פתח שיפוי. בישה זמני.
ירחה במזלה דה עקרבה. שכרנה שערי.
פתחנה שערי. פתחנה שיפוי. בישה זמני.
סיסיה סדיקה במזלה דה עקרבה. שכרנה שערי.

ירח במזל עקרב - אלג'יר

          ************************************

"ירח במזל עקרב", הוא מעין תפילת רוק מפותלת ולא פשוטה להאזנה שנמשכת מעל ל-8 דקות. גם כאן יש תנועה בין קצוות, אך לא רק קצוות הנפש, אלא גם בין הדת לחילוניות, בין הטמא לטהור, בין הגאולה לאבדון, בין הגוף לבין הנפש. "תנו לסכין להסתובב", כך נפתח השיר על-ידי חזן בית הכנסת של תלמי אליהו (רפאל הלוי), ולוקח אותנו לסחרור של דם, יזע ודמעות, של סבל והרס עצמי, שמגיע לשיאו בחלק השני של השיר, שאותו שר/ מדקלם אביב גדג' בגוף ראשון, בקולו ובמילותיו:

"הייתי רוצה להגיד תפילה 
להתכוון בכוונה שלמה
אבל אני רוצה את הסוף ולא את ההתחלה
אני רוצה לראות את המוות בא 
אני רוצה לראות אותו בא אלי
אני מבקש את מות יקירי
אני מבקש את מות ידידי 
אני מבקש את מות אהובי
אמא יקרה ליבי מדמם לראות אותך חולה
אני מבקש את המוות בך
וגם אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי
​​​​​​​אני מבקש את השבר הסופי"

הדובר בשיר צועד על פי התהום ואל מעבר לה, ומבקש "את השבר המוחלט ולא החלקי". זה הרי "הכל או כלום" – ומאחר שלעולם כבר לא יהיה "הכל" שלם יותר, והסכין מסתובבת וחותכת בבשר החי, הוא בוחר בכלום - במוות, בחידלון המוחלט. בניגוד לישירות הנוקבת וחסרת הפילטרים ביצירתו של בלחסן, גדג' בדרך כלל עוטף את החוויה האוטוביוגרפית, ואת הסבל הנובע ממנה, במסרים חברתיים, מוזיקליים ואמנותיים. אבל דווקא בקטע הזה, בפעם היחידה באלבום, ובין הבודדות ביצירה שלו בכלל, יש התייחסות ישירה לביוגרפיה הפרטית: אמו של גדג' חלתה בסרטן ונפטרה כשהיה בן 12, והוא היה זה שטיפל בה והיה עד לגסיסתה ולמותה. הוא רואה אותה סובלת ומבקש את מותה, שיבוא ויפסיק את הסבל שלה; אבל הבקשה הזאת, מלאת החמלה, להמתת חסד, קורעת את הלב וממלאת אותו באשמה. אף אחד הרי לא באמת רוצה שאמו תמות; ודאי לא ילד בן 12, שמטפל בה, קשור אליה ואוהב אותה. אז הוא מפנה את הכעס על העולם ואת האשמה שהוא חש כלפי עצמו, אל ההרס העצמי, וכשהוא מבקש את מות אהוביו הוא בעצם מבקש את מותו שלו. האובדן הזה ממשיך להדהד גם ביצירתו המאוחרת יותר של גדג', גם אם באופן פחות ישיר.

ההרס והפגיעה העצמית בשיר נועדו "להמיר" את הסבל הנפשי, את פצעי הנפש הבלתי נראים, לכאב פיזי, לפצעים ”אמיתיים" שאפשר לראות, כשהכאב והסבל הנפשי הם בלתי ניתנים להכלה. כך גם היעדר מנגנוני הפחד והעכבות ההתנהגותיים, השימוש בסמים וההליכה התמידית על הקצה ומעבר לו. ואולי דווקא הכתיבה על כל הנושאים האלו – התרגום של המחשבות והרגשות הכי קיצוניים למילים ולמוזיקה, ליצירת אמנות, היא מנגנון התמודדות אדפטיבי לעומת הפגיעה העצמית, ומהווה מעין סובלימציה. כי כשהאמן כותב על קצוות הנפש האלו – הוא נותן להם שם, מילים ותוקף. הוא כבר לא "חייב" להביא את עצמו בפועל אל הקצה, כי היצירה נותנת מענה לדחפים, לפחדים, לעוצמות ולקצוות שבתוכו.

אלבר קאמי אמר שיש רק בעיה פילוסופית רצינית אחת: ההתאבדות. אבל עבור מי שמתמודדים עם דיכאון קשה ועם מחשבות וכוונות אובדניות, זאת אינה שאלה פילוסופית או תאורטית כלל, אלא החיים עצמם. אובדנות היא עדיין טאבו, נושא מושתק, שיש סביבו קשר של בושה ואשמה, ולא מעט מיתוסים שצריך לנפץ כדי להעלות את המודעות, להגיש עזרה, למנוע, ולהציל. חברי להקת אלג'יר, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, בוחנים את השאלה הזאת, בין היתר, בכלים שיש בידיהם – המילים והמוזיקה. כשמאזינים לשירים האלו, במיוחד בקרב מאזינים צעירים ובני נוער, יש להיזהר מרומנטיזציה ואידיאליזציה של הנושא, באופן שנותן לרעיון לסיים את החיים לגיטימציה כלשהי. אמנם "דם על הים" עוסק בתהומות ובמוות, אך אין שום דבר רומנטי - או אמנותי - בתהום הזו, וכל מי שהצליח לקום ממנה יוכל בוודאי להעיד על כך. 

(פירוש השיר שכתבה נטע עמית)