בימים האחרונים חום הגוף שלי עולה ויורד ולא בקטע של חרמנות אלא באמת חום הגוף... אני שונא להיות חולה, שונא להרגיש חסר אונים, שונא לבקש עזרה, שונא את ההרגשה הזאת שאתה מרוח על המיטה ואין לך כוח להרים את הראש. שונא את הרגשת החולשה הזאת שלא נותנת להרגיש שום דבר אחר מלבדה. אני שונא את ההרגשה הזאת שאתה שומע רעשים סביבך אבל הם נעלמים ברעש הלבן שראש מייצר...
את רוב שעות היום ביליתי במיטה ולא בפעילות מחרמנת במיוחדת, אלא בשקיעה עמוקה בשינה שהיתה הזויה במיוחד. כולנו מכירים את התהליך המבריק של גוף האדם להורדת חום... לא כלכך סקסי אבל יעיל. בנוסף לתחושה הזאת של רטיבות, השינה היתה עמוסה בחלומות הזויים, בלי התחלה-אמצע-סוף, בלי עלילה ברורה, כאילו נטפילקס השתלטו לי המוח ועשו מיקס אחד גדול. אני לא זוכר כמעט כלום, היו מלא אנשים שאני לא מזהה ומכיר, לפחות לא במודע, היו מקומות שלא הייתי מאחל לאף אחד לבקר בהם אבל היו גם כמה רגעים שבהזדמנות אחרת היו מחרמנים (תודה לגוף שלי שחסם כל זכר לחרמנות ותשוקה).
היתה קניה של לבני נשים בחנות ענקית, מנוקרת וזרה, בלי שום בושה ובלי שום חשש.. אפשר את זה ואת זה ב xl ואת זה בכחול ואדום ואולי ירוק.. מה עם צהוב? יש לכם משהו בצהוב? וכמובן שמדדתי עקבים כמו "גבר" ולעזאזל העולם, גם ככה אני באיזור זמן אחר... היתה גם מסיבת סדום ועמורה שרק הבטתי סביב, סורק אנשים לפרטי פרטים, אוסף פריימים בודדים מהסרט והכל בשקט מוחלט...
הזיעה הקרה העירה אותי פעם אחר פעם והחזירה אותי למציאות השקטה של בית משפחה רגילה מן הישוב: אבא, אמא, ילדה וילד... כלכך רגילה עד שאני שוב נרדם וחוזרים פלאשבקים הזויים על גברים ונשים, לבושים ועירומים, זיונים, ליקוקים, מציצות, גמירות... היו הרבה גמירות ומה איתי?! מה עם הגמירה שלי?! הראש עובד שעות נוספות אבל הגוף במאבק עם וירוס רשע מרושע ואין לו זמן עכשיו לגמירות... יאללה, שתה מים ותחזור לישון
