ישאר עם כאב ביצים עד "מוצאי שבת"...
ימים ארוכים עברו עלינו, ימים שהגוף והנפש היו עסוקים בדברים אחרים, רחוקים מכל תשוקה ומחשבה על סקס. לרגע אחד, נראה שהגענו לנקודה שבה הכל יחזור לקדמותו בהתפצצות אחת גדולה.
היא יצאה מהמקלחת ומלאה את החדר בריחות נעימים ואני רק חיכיתי לה שתדרוש את הפינוק שמגיע לה, את תשומת הלב של העבד הכנוע שלה שכבר ימים מחכה נואשות לקצת יחס אבל הדרישה לא הגיעה ונאלצתי לראות אותה מורחת את עצמה בקרם גוף ושוב, אני נעלב כמו איזה ילד קטן אבל במקום לקחת את מה שאני רוצה, אני שותק כמו בול עץ ורק מביט בה וזועם בשקט.
היא שוכבת לצידי, עירומה... ימים שלא ראיתי את גופה חשוף והוא מולי, במלוא הדרו, מחכה רק לי... קח מה שתרצה, רק תעשה כבר משהו והראש עובד שעות נוספות בשאלות מטופשות, רק כדי לא לעשות מעשה, רק כדי שתהייה לי סיבה להרגיש כזה אפס נחות ועלוב.
מפה לשם מתחילה שיחה על ענייני יומיום ובסופה אני מוצא את עצמי נעלב מאיזו שטות ושוקע עמוק יותר לתוך עצמי וכמו אותו ילד קטן וחסר ביטחון, אני מסתובב ומתקפל הכי קטן שאני מצליח, אולי אצליח להסוות את עצמי... "אתה לא אומר לי לילה טוב?", היא שואלת בטון נעלב, כאילו שאת לא מבינה, אני אומר לעצמי בלב, את לא מבינה שזה שנמצא בצד השני של המיטה, זקוק לקצת יחס? אז מה עם היית חולה... את לא מבינה שכל מה שאני צריך בעולם זה שתגידי לי לרדת בין הרגללים שלך וללקק אותך, זה הכל.. כלכך פשוט, לא ביקשתי הרבה (אולי הרבה מדי, בעצם).
אני מנסה להוציא את עצמי מהתסבוכת שהכנסתי את עצמי בטפשות ומסתובב אליה, מחבק, שם את הראש עליה, מתחת לשדיה שאני משתוקק ללטף, ללוש, ללקק אבל אני מביט בפטמה המיותמת ולא עושה כלום. היא מלטפת לי את הראש ואני מרגיש כמו איזה חיית מחמד עלובה שלא מסוגלת לעשות שום דבר טוב. היד שלי מלטפת את הבטן שלה וזה נראה לי הגיוני לרדת אל בין רגליה.. הרי מגע קל והיא תרצה עוד ולא תוכל להפסיק לרצות אותך בתוכה או שאולי פינוק שדיים שהיא כלכך אוהבת יביא את הבשורה ושוב השטן שיושב על הכתף, מנצח את המלאך ומציף אותי במחשבות עלובות ומונעות כל תגובה ומעשה.
היא נרדמת ואני מרגיש עלוב מתמיד, מרגיש שלא נותרה בי טיפה של גבריות, טיפה של יכולת, בא לי לבכות אבל אני גוף בטון כרגע, היד מגששת בין רגליי ונוגעת באיבר העלוב הזה שאולי פעם היה בו "משהו".. רך, מצומק וחסר יכולת, אני נגעל אפילו מלגעת בעצמי ונרדם.
בבוקר אני מתעורר לפני כולם, בשעה שהפכה לקבועה, לאחרונה. יש משהו מרגיע להקשיב לשקט הזה, לרוגע הזה ברגעים אחרונים של חושך, לפני שיום חדש יתחיל באופן רשמי. הייתי רוצה להעיר אותה כשהלשון שלי מלקקת ומרטיבה אותה, "לשון מעוררת", כתב כאן איש יקר, לפני כמה ימים... זה בדיוק מה שהייתי רוצה להיות עכשיו. פעם הייתי מעיר אותה עם זקפת בוקר מרשימה ומזיין אותה כמו חיה מיוחמת, היום אני יותר כמו חיה מסורסת, אז אסתפק בללקק אותה.
ושוב אותו סיפור, בראש יש מחשבות על מה אני רוצה וצריך לעשות. יש תכנית פעולה מושלמת, איפה לגעת, איפה ללקק, מתי לנגוס, מתי להחדיר אצבע ולאן, מתי להוסיף את השניה והגוף קפוא, עצור, מאובן, אין תגובה או מעשה. בלי לשים לב כבר אור בחוץ וצריך לקום, להתארגן ליציאה והיא מתעוררת עם חיוך על הפנים ואני לא מבין בכלל איזו סיבה יש לה לחייך כשיש לה כזה "בעל"... היא מחייכת את החיוך הזה שממיס לי את הלב ומנשקת כאילו זו הנשיקה הראשונה, בחניון של הרכבת לפני מיליון שנה. מחבק אותה והיד בין שדיה מגששת והיא עוצרת. "אין זמן עכשיו", היא אומרת בסוג של התנצלות, "אבל אתה יכול לגמור", היא מוסיפה ומציעה, אולי סתם מתוך נימוס או רחמים. אני משפיל מבט ומתבייש בעצמי. היא מנסה לעודד ולשכנע אבל אני כבר לבוש ובדרך לארגן את הכל לפני שיוצאים לדרך... אולי ביום אחר
