התעוררתי הבוקר עם תחושת געגעוע. אף פעם לא הבנתי כשהיא היתה אומרת לי שהיא מתגעגעת.. איך אפשר להתגעגע למישהו שנמצא מולך עכשיו, שחיבק אותך ונישק אותך לפני שניה?! איך אפשר להתגעגע לאדם שלפני דקה עוד היית מכורבל איתו בשמיכה?!
איך אני יכול להתגעגע לזאת שלפני כמה דקות נישקה אותי , שניה לפני שיצאה לעבודה ואני עוד נמנמתי?! איל יכול להיווצר כזה מחסור בנשמה למישהו שנמצא איתך כל יום?! איך נוצרת כזאת ריקנות כשיש כזה שפע?!
אולי זאת רק החרמנות שגדלה בתחתונים שלי ושאני מסרב לפרוק עד שיעברו הימים האדומים?! אולי זה לא הפורקן אלא הנתינה שכלכך חסרה לי. הנתינה הנוספת, מעבר לאהבה ה"רגילה", מעבר ללהיות ביחד, לשוחח על היום שהיה, לחלוק את הקשיים ואת הרגעים הקטנים של אושר מעבר למחוות קטנות כמו להכין לה קפה או ארוחת ערב... הנתינה הזאת שהיא בעצם "מהות הקיום" שלי, האוויר לנשימה שלי...
לא רציתי לספר לה שאני מתגעגע, כי היא תדאג, כי היא תפיל את זה עליה ותאשים את עצמה שהיא לא משקיעה בי מספיק, שהיא נותנת לעבודה להשפיע עליה... אבל היא מרגישה שזה מגיע כשאני מזכיר לה חמש מאות פעמים ביום שאני אוהב אותה... היא מרגישה הכל, היא יודעת לקרוא אותי בעיניים עצומות, אני אמנם אוהב אותה כמו שאף גבר לא אהב אישה (חי בסרט,אני יודע, תפרגנו), אבל היא.. היא אוהבת אותי יותר !
