לפעמים אני מקנא באנשים שמגשימים את הפנטזיות שלהם. שהולכים עד הסוף עם התשוקות שלהם. מקנא באנשים שלא מפחדים מהצל של עצמם. לפעמים אני מקנא באנשים שיודעים להפריד בין הסקס לרגש, בין הריגוש והפחד.
לפעמים אני מקנא באנשים שלא מתביישים בגוף שלהם, במיניות שלהם, בתשוקות שלהם, בפנטזיות שלהם, בסטיות שלהם ויודעים לקחת את כל המטען הזה ולהשתמש בו כדלק להגשמה עצמית, לחיות את החיים כאן ועכשיו, בלי יותר מדי מחשבות ופילוסופיה כבדה ודיי מטופשת.
לפעמים אני מקנא באנשים שלא אוהבים סקס, שהאיזון שלהם לא תלוי בפורקן מיני. לפעמים הייתי רוצה לכבות את התשוקה שלי. לכבות זמנית בלבד, לקצת לא להרגיש את החרמנות בוערת בתוכי. לא להרגיש את התשוקה מתעצמת בראש שלי ולא להרגיש את התחושה הזאת שהפנטזיות מפעילות בראש, בלב ובין הרגליים.
לפעמים מתחשק לי להרגיש כמו גוש קרח שלא מתחרמן מכלום, לא מאישה סקסית, לא מגבר מגרה, לא ממחשבות על עקבים, גרביונים, תחתונים נעימים ונשיים. לא להתחרמן ממחשבות על שדיים על כוס, תחת עסיסי, זין או סטרפאון, גם לא מריח של בושם או ריח גוף. הייתי רוצה להפסיק לזמן מה להיות מסוגל לחשוב מחשבות מגרות בכלל, לצרוב לי את התאים במוח שגורמים לי לשקוע במחשבות של זימה, מחשבות על סקס חזק ולפעמים גם אלים, מחשבות על סקס מחוסר מעצורים, סקס עם אישה, גבר, גם וגם, זוג, שלישייה, רביעיה וכו.. לא רוצה מחשבות כאלה לפחות רק לקצת.
לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי כפתור שיכבה את הריגוש המיני שלי. שלא אצליח להרגיש את החרמנות בוערת לי בביצים, שלא אצליח להעמיד את הזין לא משנה מה אעשה, בלי זקפה, בלי גמירות, בלי כל היופי הזה... מתחשק לי קצת שעמום וחוסר תחושה.. לא משהו בלתי הפיך, רק לקצת, עד שאצליח למצוא נקודת איזון.
