שלושה שבועות בבידוד הזה, הזמן ממש רץ כשנהנים... אני עובד מהבית, בעצם "עובד" כי רוב היום אני עסוק עם הילדים, הרבה יותר מבשגרה... היא עובדת בפול גז וזה מוזר שהיא נמצאת בסה"כ מעבר לדלת אבל זה נראה שהצלחנו לתת את השקט והמרחב לעבוד בנחת... באחד הימים, הייתי צריך לעשות משהו והצטרפתי אליה ל"בידוד", היא היתה באיזו ישיבה ואני עושה את עבודתי בשקט ורק מקשיב לה... אני מסוג האנשים שיכולים לשתוק ימים שלמים אבל תנו לי להקשיב. זה לא חייב להיות דברי חוכמה, זה יכול להיות סתם שיחה ולא בטוח שאזכור מה נאמר אבל בשלב מסוים אני אהפוך לנוצה שעפה לה לפי קצב הדיבור או אולי למיתר שירעד לפי המנעד הקולי.. אז שקעתי בקול שלה שנשמע שקט אבל עוצמתי, בטוח, חותך, חד משמעי. תמיד ידעתי שהיא תותחית על, שאפשר לזרוק אותה למים הכי עמוקים וסוערים והיא כבר תדע להגיע לקרקע בטוחה, אולי אחרי שכל הטירוף הזה יגמר, היא תוכל לקחת אותי איתה לקרקע בטוחה משלנו.
בשנים האחרונות הפכתי להיות בעיקר "אבא של..", אני זה שלוקח את הילדים למוסדות ואוסף אותם חזרה הביתה. אני זה שמכין להם מגשית עם קצת חום ואהבה שתשביע את הבטן הקטנה שלהם. לפניהם הייתי משהו אחר ושמתי את זה בצד, יותר נכון זרקתי לחור שחור בבוידם. רוב הזמן, אני חי עם זה בשלום כי אני מאוד טוטאלי עם הלב שלי ויש גבול לכמה דברים אפשר להתמסר בו זמנית. הבידוד הזה גרם להיות עוד יותר אבא שלהם, לא תמיד בהצלחה מדהימה במיוחד, אבל לפחות אני מנסה לתת את כולי, גם אם המצב רוח מחורבן לפעמים, או שהראש נמצא במקום אחר, אבל הלב שלי תמיד איתם, גם כשהם חופרים, גם כשיוצאת מהם טיפה קטנה של כעס ורוע, תמיד הלב איתם. לבינתיים ניתן להודות שהימים האלה בסיר הלחץ הבייתי שלנו, הרבנ פחות גרועים ממה שציפיתי ואפילו אפשר לומר על חלקם כמוצלחים ביותר. מסתבר שעדשים שחורים יכולים להיות נחמה מעולה.
היום או אתמול, אני כבר לא ממש סגור על הימים, הייתי צריך לצאת לנסיעת עבודה. משהו שלא ניתן היה לדחות או לבצע במייל, טלפון, משלוח.. פתאום זה נראה לי ממש מוזר לצאת לנסיעה, פתאום נראה לי מוזר לבלות זמן מה בחלל שהוא לא הבית. חיכיתי שהילדים התעוררו, אפילו הכנתי להם ארוחת בוקר, שתחכה להם כשהם יהיו רעבים, בכל זאת, מנסה לשמור על השגרה שלהם וגם על התזונה שלהם... כשהתנאים בשלו, הצלחתי להוציא את עצמי לדרך אל איזור חיוג אחר. הכביש אמנם לא היה ריק אבל גם לא פקוק והדיסטורשנים שבקעו מהספוטיפיי הקלו להעביר את הזמן הזה שיותר מתמיד הרגישו כמו כניסה לאיזה בועת זמן כזאת שהלא נודע ממש מעבר לפינה... בצהריים כשחזרתי בשלמותי (תקף לשעת כתיבת מילים אלה בלבד, אין אחריות ואין החזרות או החלפות) ורוב המשימות שברשימה בוצעו על הצד הטוב ביותר, הרשתי לעצמי להמרח על הספה בסלון ולנמנם, אין כמו להירדם על הספה באמצע היום ולחלום חלומות...